1
האוויר הקר רעד והתעוות מעל המדורה, מרקיד את הגיצים קצרי הימים שנחלצו מבין הלהבות, שואפים אל השמיים הריקים בלא ידיעה שלעולם לא יגיעו אליהם. לפעמים היה הזקן מספר לילדים שאלו כוכבים שנפלו, שמנסים להשתמש באש כדי להגיע בחזרה השמיימה. הילדים תמיד האזינו לו בפיות פעורים, עיניהם הכהות, הבורקות בוהות בו כמכושפות. כמובן, הוא יכול היה רק לספר על כוכבים. בשמיים השחורים, הריקים, לא נותרו עוד מהם.
"רבא, רבא! תספר לנו שוב על הימים האחרונים!" התחנן אחד הילדים, מושך במעילו של הזקן. הוא הביט בהם, בפיאותיהם הקטנות המסתלסלות מאחורי אוזניהם, בידיהם העדינות עדיין ששיחקו בפאותיו הוא, שהסתלסלו עד ברכיו לבנות כחלב. הם היו יקרים לו, יקרים לכולם. והיו כל כך מעט מהם. הוא הניח את מטהו על האדמה לידו- הילדים ידעו היטב שאסור להם לגעת בו, ושילב את כפות ידיו זו בזו.
"עזרתם לאמהות שלכם לאפות את הלחם?" שאל. מקהלה נרגשת של "כן!" ענתה לו. מתוך חורבות האבן החשוכות עלו ריחות שאימתו את הטענות.
"ומישהו לקח אוכל לשומרים?" שאל עוד.
"אברמי לקח!" אצבעות חיוורות הצביעו על הילד המדובר. הזקן חייך.
"בסדר, בסדר. אם אין לכם מה לעשות מלבד להקשיב לזקן מספר סיפורים, שבו." הוא המעיט בערכם של הסיפורים, אבל ידע שהם חשובים. כשייאסף הוא אל האדמה האפלה, יהיו הם אלה שייאלצו לשאת בנטל. חיוכו כמו האיר את פניו המחורצים כשהרים את ידו להיטיב את טלאי הבד העגול הרקום קמעות על ראשו, וקולו הפך עשיר וחי יותר כשהחל את דבריו.
"כדי לספר את הסוף, צריך קודם כל לספר את ההתחלה. כשאדם לא יודע מאין הוא בא, איך יוכל לדעת לאן הוא הולך?" חלק מהילדים הנהנו, חלקם חייכו. הם שמעו את הסיפור אלף פעמים ואחת, אבל בשבילם עדיין לא הייתה בו חשיכה אמיתית. עדיין לא היה בו חורבן.
"בהתחלה היה חושך. חושך, ותוהו מתערבל שצף בתוך החשיכה. איננו יודעים כיצד ומדוע הופיע האל. יש אומרים שהגיע מתוך התוהו, שנפרד מתוכה ואז היו הם שניים. יש אומרים שהופיע מתוך האין, מתוך מקום אחר שאין הדעת משגת. זה סוד אחד שלא נחלק איתנו וזהו לקח, שמלמד אותנו שיש דברים שמוטב שיישארו עלומים. כל אחד מכם יודע שהאל ברא את העולם בשישה ימים. שישה עידנים של יצירה. ביום הראשון הפריד האל את האור ואת החושך. ביום השני את המים מן השמיים. ביום השלישי התקין את האדמה והצמחים, ברביעי התקין מאורות, בחמישי בעלי חיים ובשישי- את האדם. אבל מה שאינכם יודעים, מה שרק מעטים מבין הברואים החיים ידעו הוא שבכל הפרדה, בכל איזון, נותר משהו בחוץ. בכל עידן מעידני הבריאה נותר משהו מחוץ ליצירה והדברים הללו נאספו על ידי התוהו, והתוהו כפה עליהם קיום ומטרה. אלה הם ילדיו של התוהו, והם היו נעולים מחוץ לבריאה- עד שהזמנו אותם להיכנס," הוא עצר, מעביר את מבטו על פניהם הלהוטים. האם מי מהם ידע עד כמה נוראות מילותיו? במובן מסויים הם ידעו, אבל הם לא היו במרכז הקרבות. ילדים נשמרו מכל משמר. "לכל יום ילדים משלו, איזון משלו, של הבריאה אבל גם של התוהו. ביום הראשון גורש התוהו מהבריאה ונותר לזעום בחשיכה. ביום השני גורשו ממנה ילדי המים, אותם שחיים ברגע שבין שניה למשניה, בשבריר השניה שבין המחשבות. ביום השלישי נגזרה גלות על רוחות הארץ המשייטות בין הכוכבים, לוהטות כאש ונושאות על כנפיהן את נשימת התוהו. ביום הרביעי הוטלו החוצה הצללים המהלכים, אדוני הבובות של החשיכה. ביום החמישי גורשו הבהמות הגדולות, אותן שאיימו לבלוע את הבריאה על כל אשר בה. וביום השישי- ביום השישי גורשו אותם שצורת אדם להם, אבל החלל בו אמורה להיות נשמתם פעור מבעד לעינהם, חשוך ואוכל כל. אלה היו השאריות, החלקים המיותרים שנותרו מחוץ לבריאה ואת אלה התוהו אסף ועיצב, מתח וכיווץ וחישל אותם לשחר לטרף." ידיו הקמוטות ריחפו קרוב לאש ויצרו צללים מרצדים על פניהם של הילדים המרותקים. גופיהם הקטנים נעו עם עליות ומורדות הסיפור, מהופנטים.
"חמישה ילדים לתוהו, ולהם מהויות שונות. אך החזקים מכולם, המסוכנים מכולם הם הילדים של יום שני. לרוחות הארץ מהות של אש ולכן ניתן לאתר אותן, ניתן לחוש את חומן ברגע שלפני המפגש. את הבהמות אוכלות הכל ניתן לשמוע, ניתן לאתר את ריחן על פני מישורי הקיום. את אדוני הבובות ניתן לחוש בנשמתם של אנשים אם יש לכם הכלים הנכונים. אפילו את האנשים הריקים ניתן למצוא, אם מביטים מבעד לעינהם בעזרת החושים הנכונים. אבל את ילדי המים, את הילדים של יום שני לא ניתן לחוש, לשמוע או לראות לפני שהם מכים. מהותם היא של מים והם קיימים ברווח שבין המחשבות, נראים בשניה בה העין ממצמצת. איך ניתן לאתר דבר שמתקיים בין הרגעים? כן, מכל ילדי התוהו, הם החזקים ביותר והם אלה שהביאו את היצירה אל סף כליה בתחילת הימים.
בתחילה היה העולם פשוט. הבריאה החדשה, ההרמונית התקיימה על מי מנוחות. האיש הראשון והאישה הראשונה שוטטו בהרים ובעמקים, שוחחו עם בעלי החיים ללא צורך בשפה, אכלו את פירות הארץ ושתו את מי הנחלים. משהגיעו אל חופי הים, שתו ממימיו שהיו מתוקים כמי נחל. אבל ככל בני האדם אחריהם, האיש והאישה עייפו. כשעייפו, נשכבו על החול הרך וישנו. וכשישנו נותרו מוחותיהם פתוחים, פרצה קוראת לגנב והגנב אכן עשה בה שימוש. אדוני הבובות נכנסו מבעד לחלומותיהם של האנשים הראשונים אל תוך הבריאה. בעקבותיהם נכנסו ילדי המים, מחליקים ברגעים בין מחשבה ישנונית אחת לאחרת, ברגע שבין שינה לערות בו חלום מתערבב במציאות. אחריהם נכנסו רוחות האדמה, נמשכו אל פני הבריאה על פני כוכב שנפל אל הארץ, על פי המסלול שיצרו בשבילו ילדי המים. בכניסתם של הראשונים לא הבחין איש, אך כל דרי הבריאה חזו בנפילת הכוכב, בתופת האש שיצר עם פגיעתו באדמה. או אז ידעו האנשים הראשונים את האש ואילפו אותה לעצמם. והאל, בחזותו במהות האש המתפרצת ידע את שאירע וידע כי יש להגן על הבריאה, אך את שנברא קשה לשנות והאל לא רצה לפגוע ביצירתו. וכך, בעוד שלושת ילדי התוהו משחיתים את שיצר, פנה האל למלאכת השינוי. האם אתם יודעים מה הוא עשה?" שאל הזקן, מעורר את הילדים מריכוזם המוקסם במילותיו ובידיו המרקדות. הם נדחקו סביבו, מועדים זה על גפיו של זה כגורים במאורתם, ידיהם הקטנות מתנופפות בלהיטותם ללכוד את תשומת ליבו.
"הוא סגר את החור בשמים!" קרא ילד קטן אחד, פאותיו הבהירות כמעט לבנות באור האש.
"הוא תחם את האש!" אמרה ילדה בביישנות, מציצה מבעד לבד שביסה הרקום קמעות הגנה שהיו, ככל הנראה, עשירות יותר מאלה של אימה.
"הוא יצר את העץ!" פסק ילד בוגר ממנה אך במעט, פאותיו השחורות בוהקות כדיו שנשפך בצידי פניו. ידיו הקטנות מוללו את צידי בגד הכנפות שלבש, אצבעות עדינות עוברות שוב ושוב על פני הרקמה, כאילו מנסות להבטיח שההגנה שנרקמה על הבד עדיין קיימת.
"אה, העץ," אמר הזקן וחייך. למשמע מילותיו חזר השקט כאילו לא הופר מעולם. "אכן, האל סגר את החור החרוך ברקיע, והאל תחם את האש לבל תשתולל על פני היצירה, הגביל את כוחה ואת יכלתה לשרוף, והאל יצר את העץ. לא סתם עץ. לא כל עץ. עץ שפרותיו טומנים בחובם את השינוי, את היכולת של יציר הבריאה להיות יותר משהיה כשנוצר. עץ שמשנה את חושיו של יציר הבריאה. עץ שלא היה לפניו ולא יהיה אחריו, משום שהוא אחד," הזקן הרים את אצבעו והאש כמו ריקדה לפי מצוותה. לרגע נדמה היה כי הלהבות מטפסות ויוצרות את תמונת האילן היחיד, הקדום. אנחת התפעלות חרישית נשמעה מתוך עדת הילדים. "והאם אתם יודעים מי הבחין לראשונה בקיומו של העץ? מי טעם ראשון מפירות העץ?" הוא שאל. בליל קולות ניסה לספק תשובות, המילים עצמן נבלעות אחת ברעותה. הזקן חייך והביט בהם, מנסה להתיר את סבך המילים, עד שהבחין באחד מצעירי הילדים, אך מעט יותר מעולל, שידו הזעירה הצביעה אל עבר המטה המונח על האדמה לידו. "נכון מאוד, יוסי," ענה הזקן ברוך. ידו הקמוטה נשלחה אל המטה והרימה אותו. רגע אחד היה זה מטה עץ רגיל, המקום בו אחז אותו הזקן חלק משימוש וארכו חרוץ חריצים ומצולק וברגע הבא נדמה שהפך לנוזל צמיגי, מחליק על פני עצמו וגולש על פני זרועו של הזקן. כעבור רגע נוסף לא היה זה מטה שהחזיק הזקן אלא נחש ארוך וחי שגופו נכרך על פני אמת זרועו. הנחש הביט בהם בעיניים אטומות, מחורצות ולשונו טעמה את האוויר, תרה, מחפשת. כיפתו נפרשה לאיטה, חושפת את הסמל המוטבע בבשרו, סמל הראיה הטהורה.
"היצור הראשון שטעם מפירות העץ היה הנחש," אישר הזקן.
השאלה הם זה מתאים להיות פתיחה או כבד מדי בתור מתאבן.