אז לפי בקשת הקהל רק תמונה אחת. בית חרושת לבטריות "ראן"
בית החרושת "ראן" - מפעל סוללות שהוקם בתחילת שנות השלושים והיווה לימים את הגרעין לחברת "תדיראן".
חברת ראן נוסדה ב- 1933 על ידי המהנדס יוסף אייזנשטאדט בתל אביב. בראשית דרכה ייצרה החברה סוללות חשמליות יבשות ולאחר מספר חודשים הרחיבה את מוצריה והחלה לייצר גם מצברים חשמליים למכוניות ואופנועים. עם הזמן התרחב המפעל.
המפעל הציג את מוצריו בשורה של תערוכות מסחריות, ביריד המזרח בשנת 1936, בביתן הארצישראלי בתערוכת איזמיר ב- 1938, וכן בתערוכה תוצרת הארץ שהתקיימה בתל אביב ב-1939 שבחלקם זכה במדליות זהב. "ראן" נאלץ להתחרות בייבוא של סוללות מתוצרת הונג קונג, סין ומצרים, והאיגוד למען תוצרת הארץ עשה מאמצים רבים לשכנע את הציבור בארץ ישראל לקנות תוצרת הארץ. הסוללות המקומיות (מכיוון שנמכרו לצרכן זמן קצר לאחר מועד הייצור), עוצמתן הייתה גדולה יותר ופעולתה היתה פי 4 מהמתחרות שלה. בחודש ספטמבר 1941 זכה המפעל לקבל הזמנה של סוללות מבית המלוכה המצרי, דבר שזכה לפרסום רחב בעיתונות.
עקב המחסור בחומרי גלם במהלך מלחמת העולם השנייה רכש המפעל מידי הציבור את הסוללות המשומשות ומחזר מהן חלקים דוגמת מקל הפחם שבתוך הסוללה ואריזת הקרטון שבה היא נעטפה.
בשלהי תקופת השלטון הבריטי הגיש מפעל ראן לשלטונות המנדט בקשות רבות לקבלת רישיונות לייבוא חומרי גלם, אולם אלו ניתנו במשורה. כתוצאה מכך הוגבל מאוד כושר הייצור של המפעל. בתקופה שמיד לאחר הקמת מדינת ישראל נוצר מחסור חריף בסוללות. מדינת ישראל הצעירה הכריזה על הסוללות כמוצר חיוני וחילקה את הסוללות המועטות שיוצרו לשירותים חיוניים דוגמת בתי חולים וארגוני שמירה.
במהלך שנות החמישים סיפק בית החרושת "ראן" את כל התצרוכת המקומית של סוללות בישראל, והצליח אף לייצא מעת לעת סוללות לטורקיה. בחודשי החורף, עונת השיא בצריכת סוללות המפעל, הועסקו במפעל כ120 פועלים, ובעונת השפל עבדו בו כ-60 עובדים. ביטול ההזמנות מטורקיה בשנת 1954 הוביל למשבר בפעילות החברה, ולפיטורים נרחבים של עובדים. בחודש דצמבר 1954 הועסקו במפעל כ-20 עובדים בלבד.
מאחר והמפעל היה הספק היחיד של סוללות לצה"ל, רכש משרד הביטחון בסוף שנות החמישים את רוב מניות המפעל, ומינה כמנהל החברה את אלקנה כספי, קצין צבא שהחל את דרכו כקצין קשר בפלמ"ח ובהמשך הדרך היה ממונה על רכש מוצרי האלקטרוניקה ומכשירי הקשר של צה"ל.
תחת בעלותם של משרד הביטחון וחברת "כור" נרכשו חברת "ראן" לייצור סוללות, בית החרושת "גביש" לגבישי רדיו, ובית החרושת "תדיר" למכשירי אלקטרוניקה. שלושת המפעלים התאחדו תחת ניהולו של אלקנה כספי, וייצרו את חברת "ראן-תדיר". זמן קצר לאחר מכן שונה של החברה ל-"תדיראן". המהנדס יוסף אייזנשטאדט, מנהלו הראשון של מפעל "ראן" מונה למנהל הייצור במפעל הסוללות.
בחודש מרץ 1960 פרצה שריפה במפעל ראן, שהיה ממוקם ברחוב ינובסקי בתל אביב, ונגרם לו נזק רב. אירוע זה, בנוסף לרצון לאחד את שלושת המפעלים לאתר ייצור אחד, ולמחירי הקרקע הגבוהים בתל אביב, הובילו את הנהלת החברה להעביר את הייצור לאתר אחר.
בנוסף לבטריות מוכר וידוע הפנס הבסיסי שהיה בשימוש בשנות השישים (שלצערי יש לי רק תוצרת תדיראן) שהורכב על בסיס הבטריה המרובעת (שנראית בפוסט זה) ולאחר מכן צרה יותר שראשה היתה המנורה.
ובתודה לחברי משה רימר שעזר לי רבות בהכנת פוסט זה.
נ"ב: בפייסבוק שלי יש עוד כמה תמונות למי שירצה לראות.
בית החרושת "ראן" - מפעל סוללות שהוקם בתחילת שנות השלושים והיווה לימים את הגרעין לחברת "תדיראן".
חברת ראן נוסדה ב- 1933 על ידי המהנדס יוסף אייזנשטאדט בתל אביב. בראשית דרכה ייצרה החברה סוללות חשמליות יבשות ולאחר מספר חודשים הרחיבה את מוצריה והחלה לייצר גם מצברים חשמליים למכוניות ואופנועים. עם הזמן התרחב המפעל.
המפעל הציג את מוצריו בשורה של תערוכות מסחריות, ביריד המזרח בשנת 1936, בביתן הארצישראלי בתערוכת איזמיר ב- 1938, וכן בתערוכה תוצרת הארץ שהתקיימה בתל אביב ב-1939 שבחלקם זכה במדליות זהב. "ראן" נאלץ להתחרות בייבוא של סוללות מתוצרת הונג קונג, סין ומצרים, והאיגוד למען תוצרת הארץ עשה מאמצים רבים לשכנע את הציבור בארץ ישראל לקנות תוצרת הארץ. הסוללות המקומיות (מכיוון שנמכרו לצרכן זמן קצר לאחר מועד הייצור), עוצמתן הייתה גדולה יותר ופעולתה היתה פי 4 מהמתחרות שלה. בחודש ספטמבר 1941 זכה המפעל לקבל הזמנה של סוללות מבית המלוכה המצרי, דבר שזכה לפרסום רחב בעיתונות.
עקב המחסור בחומרי גלם במהלך מלחמת העולם השנייה רכש המפעל מידי הציבור את הסוללות המשומשות ומחזר מהן חלקים דוגמת מקל הפחם שבתוך הסוללה ואריזת הקרטון שבה היא נעטפה.
בשלהי תקופת השלטון הבריטי הגיש מפעל ראן לשלטונות המנדט בקשות רבות לקבלת רישיונות לייבוא חומרי גלם, אולם אלו ניתנו במשורה. כתוצאה מכך הוגבל מאוד כושר הייצור של המפעל. בתקופה שמיד לאחר הקמת מדינת ישראל נוצר מחסור חריף בסוללות. מדינת ישראל הצעירה הכריזה על הסוללות כמוצר חיוני וחילקה את הסוללות המועטות שיוצרו לשירותים חיוניים דוגמת בתי חולים וארגוני שמירה.
במהלך שנות החמישים סיפק בית החרושת "ראן" את כל התצרוכת המקומית של סוללות בישראל, והצליח אף לייצא מעת לעת סוללות לטורקיה. בחודשי החורף, עונת השיא בצריכת סוללות המפעל, הועסקו במפעל כ120 פועלים, ובעונת השפל עבדו בו כ-60 עובדים. ביטול ההזמנות מטורקיה בשנת 1954 הוביל למשבר בפעילות החברה, ולפיטורים נרחבים של עובדים. בחודש דצמבר 1954 הועסקו במפעל כ-20 עובדים בלבד.
מאחר והמפעל היה הספק היחיד של סוללות לצה"ל, רכש משרד הביטחון בסוף שנות החמישים את רוב מניות המפעל, ומינה כמנהל החברה את אלקנה כספי, קצין צבא שהחל את דרכו כקצין קשר בפלמ"ח ובהמשך הדרך היה ממונה על רכש מוצרי האלקטרוניקה ומכשירי הקשר של צה"ל.
תחת בעלותם של משרד הביטחון וחברת "כור" נרכשו חברת "ראן" לייצור סוללות, בית החרושת "גביש" לגבישי רדיו, ובית החרושת "תדיר" למכשירי אלקטרוניקה. שלושת המפעלים התאחדו תחת ניהולו של אלקנה כספי, וייצרו את חברת "ראן-תדיר". זמן קצר לאחר מכן שונה של החברה ל-"תדיראן". המהנדס יוסף אייזנשטאדט, מנהלו הראשון של מפעל "ראן" מונה למנהל הייצור במפעל הסוללות.
בחודש מרץ 1960 פרצה שריפה במפעל ראן, שהיה ממוקם ברחוב ינובסקי בתל אביב, ונגרם לו נזק רב. אירוע זה, בנוסף לרצון לאחד את שלושת המפעלים לאתר ייצור אחד, ולמחירי הקרקע הגבוהים בתל אביב, הובילו את הנהלת החברה להעביר את הייצור לאתר אחר.
בנוסף לבטריות מוכר וידוע הפנס הבסיסי שהיה בשימוש בשנות השישים (שלצערי יש לי רק תוצרת תדיראן) שהורכב על בסיס הבטריה המרובעת (שנראית בפוסט זה) ולאחר מכן צרה יותר שראשה היתה המנורה.
ובתודה לחברי משה רימר שעזר לי רבות בהכנת פוסט זה.
נ"ב: בפייסבוק שלי יש עוד כמה תמונות למי שירצה לראות.
