אז מאיפה מתחילים להסביר?
אז יודעת שהייתי לא בסדר. אני יודעת שמוניתי למנהלת ונעלמתי. אבל אם יש מישהי פה שעדיין נכנסת לקרוא את ההודעות שלי, אני רוצה להסביר.
(אז נתחיל מזה שהפוסט הזה הולך לעסוק בנושא מסויים. נושא שהכותרת שלו היא גדולה ומפחידה, ושאני לא הולכת לומר אותה. )
אז לפני חצי שנה התחילו לי כאבי הראש. ואני יודעת מה אתן חושבות, כי זה מה שאני חשבתי. ״מה זה כאב ראש קטן? אדוויל אחד וגמרנו עניין!״
אז, גבירותי, אתן, בדיוק כמוני לפני חצי שנה, עתידות להתבדות. כי בערך חודשיים אחרי שכאבי הראש התחילו (ולא בדיוק נגמרו...) הרופא שלי, שמאס בתלונות שלי, החליט שהוא שולח אותי לסדרת בדיקות, סריקות, דקירות וכיוצא מכך.
אני משערת שכבר הדבקתן את הפער, כי שלושה חודשים אחרי כאב הראש הקטן והחולף שלי, מצאנו את הגידול. ונכון, הוא היה קטן; הוא היה אינטימי, והוא היה שפיר, אבל הוא היה שלי. עוד ביום בו סיפרו לי עליו הרופא הנחמד מאוד בהדסה הציע לנתח.
כי למה לא, בשמחה, ברור שאני רוצה סדרה של סכינים ומקדחות שיחטטו לי בתוך הראש. (ולמקרה שזה לא ברור, סירבתי בנימוס)
אז מתוך חשש היסטרי של מינימום אמא פולנייה (או בעצם של בוגר בית ספר לרפואה, אבל זה לא רלוונטי) הרופא שלי שכנע אותי להתחיל בטיפולים.
(כי אני עוד צעירה, כי הוא עוד יכול להתכווץ, ובגלל עוד מיליון ושתיים ׳כי׳ אחרים)
אז באוגוסט התחלתי את הטיפולים שלי, שלא כללו כימותרפיה למתעניינים, אז גם שמרתי על השיער שלי. במשך שלושה חודשים לא התקרחתי, ולא סיפרתי לחבר שלי, או לחברות הכי טובות שלי.
המשכתי לעבוד עד שלא הצלחתי לעבוד יותר, וירדתי כמעט 15 קילו. ( חלומה של כל אישה, אני יודעת)
את המשפחה שלי כבר בקושי ראיתי, וכל תחביב שהיה לי נעלם. עם כמה שניסיתי להמשיך לחייך, להמשיך להיראות כאילו הכל בסדר, אלו היו ששת החודשים הקשים בחיי.
ואתם, פורום יקר, הייתם חלק מהתחביבים, מהאהבות, שהמחלה שלי שאבה.
וההודעה הזו היא הדבר הראשון שאני כותבת מזה חודשים.
בשבוע שעבר קיבלתי הודעה משמחת. כי הגידול שלי, הקטן, האחד שמלווה אותי כבר חצי שנה, התכווץ. כי הוא כבר לא לוחץ על שום אזור במוח שלי, וכי עכשיו, כשזה כמעט נגמר, סוף כל סוף יש לי את האומץ לספר לאנשים.
אני מקווה שתוכלו לסלוח לי על הנטישה המטורפת שעשיתי. כי אני באמת מצטערת.
אז יודעת שהייתי לא בסדר. אני יודעת שמוניתי למנהלת ונעלמתי. אבל אם יש מישהי פה שעדיין נכנסת לקרוא את ההודעות שלי, אני רוצה להסביר.
(אז נתחיל מזה שהפוסט הזה הולך לעסוק בנושא מסויים. נושא שהכותרת שלו היא גדולה ומפחידה, ושאני לא הולכת לומר אותה. )
אז לפני חצי שנה התחילו לי כאבי הראש. ואני יודעת מה אתן חושבות, כי זה מה שאני חשבתי. ״מה זה כאב ראש קטן? אדוויל אחד וגמרנו עניין!״
אז, גבירותי, אתן, בדיוק כמוני לפני חצי שנה, עתידות להתבדות. כי בערך חודשיים אחרי שכאבי הראש התחילו (ולא בדיוק נגמרו...) הרופא שלי, שמאס בתלונות שלי, החליט שהוא שולח אותי לסדרת בדיקות, סריקות, דקירות וכיוצא מכך.
אני משערת שכבר הדבקתן את הפער, כי שלושה חודשים אחרי כאב הראש הקטן והחולף שלי, מצאנו את הגידול. ונכון, הוא היה קטן; הוא היה אינטימי, והוא היה שפיר, אבל הוא היה שלי. עוד ביום בו סיפרו לי עליו הרופא הנחמד מאוד בהדסה הציע לנתח.
כי למה לא, בשמחה, ברור שאני רוצה סדרה של סכינים ומקדחות שיחטטו לי בתוך הראש. (ולמקרה שזה לא ברור, סירבתי בנימוס)
אז מתוך חשש היסטרי של מינימום אמא פולנייה (או בעצם של בוגר בית ספר לרפואה, אבל זה לא רלוונטי) הרופא שלי שכנע אותי להתחיל בטיפולים.
(כי אני עוד צעירה, כי הוא עוד יכול להתכווץ, ובגלל עוד מיליון ושתיים ׳כי׳ אחרים)
אז באוגוסט התחלתי את הטיפולים שלי, שלא כללו כימותרפיה למתעניינים, אז גם שמרתי על השיער שלי. במשך שלושה חודשים לא התקרחתי, ולא סיפרתי לחבר שלי, או לחברות הכי טובות שלי.
המשכתי לעבוד עד שלא הצלחתי לעבוד יותר, וירדתי כמעט 15 קילו. ( חלומה של כל אישה, אני יודעת)
את המשפחה שלי כבר בקושי ראיתי, וכל תחביב שהיה לי נעלם. עם כמה שניסיתי להמשיך לחייך, להמשיך להיראות כאילו הכל בסדר, אלו היו ששת החודשים הקשים בחיי.
ואתם, פורום יקר, הייתם חלק מהתחביבים, מהאהבות, שהמחלה שלי שאבה.
וההודעה הזו היא הדבר הראשון שאני כותבת מזה חודשים.
בשבוע שעבר קיבלתי הודעה משמחת. כי הגידול שלי, הקטן, האחד שמלווה אותי כבר חצי שנה, התכווץ. כי הוא כבר לא לוחץ על שום אזור במוח שלי, וכי עכשיו, כשזה כמעט נגמר, סוף כל סוף יש לי את האומץ לספר לאנשים.
אני מקווה שתוכלו לסלוח לי על הנטישה המטורפת שעשיתי. כי אני באמת מצטערת.
