אז מה אני אגיד לכם...

אז מה אני אגיד לכם...

הפסדתי כמה ימים בפורום (כשלא עבדתי/ תפקדתי במשפחה - פשוט ישנתי)ואני שמחה על מה שקורה בו. פשוט משהו מפשיר פה . מלים של אמת. כל אחד ורגשותיו וזהו. למרות כל המצב סביב אני מפויסת.הילדים בסדר .יש לי ארבעה בנים ואני מרגישה אותם קרובים אלי.השני שלי זכה עם הקבוצה שלו באליפות המחוזית ,הגדול לפני נסיעה לפולין, הקרציון בן השנתיים משחרר קצת רסן (הנה אני יושבת וכותבת בשעה מוקדמת) וזהב הפרווים שלי בן החמש מספר על חוויותיו אצל חבר. אני מרגישה עמוסה באהבה לבעלי הנפלא ולילדי. והשלמה נינוחה יותר עם ילדיו. קשה לדבר על קושי. הילדה (בת 18) היא חלק ידידותי בחיי ואני בחייה. והבן- אני שמחה על כך שהוריו קיבלו להיות הוריו ללא מעורבות שלי. יותר מאשר לחתור לאהבה (יש לזכור שהדיבר החשוב מדבר על:"כבד את אביך ואימך" ולא על אהבה. היא לא ניתנת לקנייה או רכישה. חלקה מקרית ותלויה בדברים רבים ("תלויה בדבר...")ויותר על יחסים פתוחים ככל האפשר,הוגנים. לא ככה?
 
למעלה