אז מה היה לנו בחופשת החג
כאמור בערב החג עבדתי ותומר היה אצל אחיו בתל אביב משהו שאני בכלל לא אוהבת ותומר מאוד אוהב להיות שם כי שם אין חוקים ושם אפשר לעבוד על האח ולא לקחת תרופות ולעשות ככול העולה על רוחך אני מישתדלת מאוד שתומר לא ישן אצל אחיו בכלל בגלל הדברים האלה אבל לפעמים יש דברים שמאלצים אותך לעשות את זה במיוחד שסוג העבוד שי מחיב אותי פעם בה לעבוד גם בערב חג משהו שאני מישתדלת לא לעשות כמו שאני לא עובדת בסופי שבוע וזה לנסוע למחרת בבוקר לתל אביב לקחת את תומר ולגלות שתומר לא לקח תרופות של הבוקר ואוטוטו הוא אמור לקחת את התרופות של השעה 12 בצהרים וכאן מתחיל הקרה אני לא בא איתך ואני כן אתה בא איתי ולא נישאר כאן והוא אין לי מה לעשות אצלך לא שיש לו מה לעשות עם אח שלו ותומר אני לא מיתלבש ואני אתה כן מיתלבש ובא איתי כי עם לא אני מחזירה אותך עכשו ולא מחכה עוד שניה והוא מי את אני יתלונן למישרד הבריאות דיאלוג שכול פעם שאני ל א מרצה את תומר אני שומעת את האים אני יתלונן ואני עונה תיתלונן אין לי בעיה בכלל בסוף הוא כן מילווה אלי למכונית ואנחכנו נוסעים לכיון השומרון וכול הדרך הוא נואם לי את הנאום הרגיל כאילו מישהו לימד אותו בע"פ כמה אני אמא רעה שהוא נימצא במוסד ואני לא אוהבת אותו שלא אכפתלי והוא יתלונן ואחיו זה אח שלו הדם שלו ומותר לו להיות אצלו וכמה אמא שלי בת זונה ואני הסגנית שלה ואני כרגיל לא עונה עד שיותר אני לא יכולה לשמוע ושואגת בקול שלפעמים אני חושבת שמישהו ברחוב העשירי או בקילומטר הבא שומע אותי שאנילא רוצה לשמוע אותו יותר ועוד מילה אני מחזירה אותו ו אני מרשה לו להיתלונן כמה שהוא רוצה ולמי שהוא רוצה והוא ממשיך בשלו בשיחה הבן אישית שלו עם ההילוצינציות שלו כאילו לא אמרתי שום דבר ולא ביקשתי להפסיק ( לא חשוב שלאחר שעה הוא מבקש סליחה ואומר ליבחיבוק של דוב שמכופף אותי לשניים מעוצמת האהבה כמה הוא אוהב אותי ו ואני אמא שלו והוא סתם אומר שיתלונן 9 לא ש אני פוחדת מאיזה תלונה מגיעים סוף סוף לשומרון אז הוא קצת משחק בפלסטישין ועובר למחשב ומישם למטבח ואחר כך להציק לכול מישנימצא סביביו כולל החתולה ולא עובר הרבה זמן ושוב מתחיל רטואל האיומים אני יברח לך אין לי מה לעשות כאן מי את בכלל שתקבעי לי לא רוצה לקחת תרופות תראי מה אני יעשה לך יש לך מזל שאני לא מרביץ לבחורות אחרת היתי הורג אותך ואחר כך באה שוב הסליחה וככה אני מעבירה את חמישי ששיש שבת בלילות הוא כמעט ולא ישן ובגלל זה גם אני לא יכולה לישון למרות שאני משינה אותו באותו חדר איתי הכי קרוב למיטה שלי שהי לי הכי שליטה על מה שהוא עושה או מיתכונן לעשות ולהיות דרוכה לכול צעד שלו איך שהוא מעבירה את שארית הימים באפסית כוחות נפשים שלי ( האח שלו למרות שהגיע לבקר לא נישאר היות והוא קצין ביטחון של מישרד המישפטי ם והם עובדים 365 יום בשנה כולל יום כיפור והיה צריך ללכת לעבודה למחרת אני מישתדלת מאוד שתומר נימצא בחופשה שגם אחיו הי איתנו ככה אנחכנו אני יכוהל לישון קצת בזמן שהוא עסוק בלילה במחשב במיסגרת הלימודים שלו וכשהוא הולך לישון אני זאות שערה ) והינה מגיע היום הגואל יום שבת ובערב אני צריכה להחזיר אותו וכבר מהבוקר זה מתחיל אני לא חוזר איתך היום רק ביום ראשון ולמה אני לא יכול להישאר עד יום ראשון ואני מסבירה שביום ראשון אני עובדת ואין מצב שאני יצא מיכאן איתו ב5.00 בבוקר לכיון פתח תיקוה ואני יחזיר אותו ומישם אני ילך לעבודה היות ואני עובדת עד השעה 2100 וכול מה שאני יגיד וינסה להסביר נופל על אוזנים אטומות כי בכלל אני מנהלת דיאלוג עם ההילוצינצתיות של תומר ולא עם תומר וככה זה כול היום צעקות של תומר איומים מיצידו שהוא יברח שהוא יהרוג אותי ושאני שונאת אותו וכול הברכות לשנה החדשה ובאמת תומר יודע שזה לא יעזור לו כלום ואני יקח אותו בחזרה ושרק הוא זה שיבחר את הדרך לחזור כי עם זה יעשה בכוח הוא לא יצא לחופשה בזמן הקרוב וכדאי שזה היה בהסכמתו ובדרך היפה אבל עד שהוא מסכים אתם מבינים שכאן מיתנהלת מילחמה שהרבה אני לא עונה ולא מיתיחסת עד שזה מגיע להישתוללות של תומר ושבירת חפצים בבית או ניסיון להרים יד אחרי המילחמה והחזרה של תומר תמיד אני מרגישה איך אני קורסת נפשית חוסר שקט נפשי ריקנות לא מוצאת את עצמי מחפשת להיתחבא ולהיתאדות הוא שואב מימני כול כולי את כול הכוחות הנפשים שלי והפיזים שלי אפילו לישון אני לא מצליחה לשיון לוקח לי המון שעות עד שאני מיתאפסת בכלל ומצליחה לישון לכן תמיד אחרי שאני לוקחת את תומר אני עובדת רק מישעות הצהרים כמה קשה נשפית ומתסכל להיות אמא של ילד חולה נפש ( נכון שהוא כבר לא ילד אלה גבר אבל תמיד ישאר ילד קטן ) כמה כחות נפשים ופיזים אנחכנו צריכות בשביל להמשיך לשרוד כמה כוח אנחכנו צריכים לעמוד מול האי שפיות הזאות חסרי אונים לראות א ת הילדים שלנו סובלים ואין בכיולתינו לעזור להם חגים אמורים להיות דברים משמחים היתכנסות מישפחתית ואצלינו כול חג הופך לחגיגה עצובה ומתישה שהיה לכולנו שנה טובה שנה של שקט נפשי ושל שפיות גמר חתימה טובה לכולם נו גם לי מותר להתבכין לפעמים
כאמור בערב החג עבדתי ותומר היה אצל אחיו בתל אביב משהו שאני בכלל לא אוהבת ותומר מאוד אוהב להיות שם כי שם אין חוקים ושם אפשר לעבוד על האח ולא לקחת תרופות ולעשות ככול העולה על רוחך אני מישתדלת מאוד שתומר לא ישן אצל אחיו בכלל בגלל הדברים האלה אבל לפעמים יש דברים שמאלצים אותך לעשות את זה במיוחד שסוג העבוד שי מחיב אותי פעם בה לעבוד גם בערב חג משהו שאני מישתדלת לא לעשות כמו שאני לא עובדת בסופי שבוע וזה לנסוע למחרת בבוקר לתל אביב לקחת את תומר ולגלות שתומר לא לקח תרופות של הבוקר ואוטוטו הוא אמור לקחת את התרופות של השעה 12 בצהרים וכאן מתחיל הקרה אני לא בא איתך ואני כן אתה בא איתי ולא נישאר כאן והוא אין לי מה לעשות אצלך לא שיש לו מה לעשות עם אח שלו ותומר אני לא מיתלבש ואני אתה כן מיתלבש ובא איתי כי עם לא אני מחזירה אותך עכשו ולא מחכה עוד שניה והוא מי את אני יתלונן למישרד הבריאות דיאלוג שכול פעם שאני ל א מרצה את תומר אני שומעת את האים אני יתלונן ואני עונה תיתלונן אין לי בעיה בכלל בסוף הוא כן מילווה אלי למכונית ואנחכנו נוסעים לכיון השומרון וכול הדרך הוא נואם לי את הנאום הרגיל כאילו מישהו לימד אותו בע"פ כמה אני אמא רעה שהוא נימצא במוסד ואני לא אוהבת אותו שלא אכפתלי והוא יתלונן ואחיו זה אח שלו הדם שלו ומותר לו להיות אצלו וכמה אמא שלי בת זונה ואני הסגנית שלה ואני כרגיל לא עונה עד שיותר אני לא יכולה לשמוע ושואגת בקול שלפעמים אני חושבת שמישהו ברחוב העשירי או בקילומטר הבא שומע אותי שאנילא רוצה לשמוע אותו יותר ועוד מילה אני מחזירה אותו ו אני מרשה לו להיתלונן כמה שהוא רוצה ולמי שהוא רוצה והוא ממשיך בשלו בשיחה הבן אישית שלו עם ההילוצינציות שלו כאילו לא אמרתי שום דבר ולא ביקשתי להפסיק ( לא חשוב שלאחר שעה הוא מבקש סליחה ואומר ליבחיבוק של דוב שמכופף אותי לשניים מעוצמת האהבה כמה הוא אוהב אותי ו ואני אמא שלו והוא סתם אומר שיתלונן 9 לא ש אני פוחדת מאיזה תלונה מגיעים סוף סוף לשומרון אז הוא קצת משחק בפלסטישין ועובר למחשב ומישם למטבח ואחר כך להציק לכול מישנימצא סביביו כולל החתולה ולא עובר הרבה זמן ושוב מתחיל רטואל האיומים אני יברח לך אין לי מה לעשות כאן מי את בכלל שתקבעי לי לא רוצה לקחת תרופות תראי מה אני יעשה לך יש לך מזל שאני לא מרביץ לבחורות אחרת היתי הורג אותך ואחר כך באה שוב הסליחה וככה אני מעבירה את חמישי ששיש שבת בלילות הוא כמעט ולא ישן ובגלל זה גם אני לא יכולה לישון למרות שאני משינה אותו באותו חדר איתי הכי קרוב למיטה שלי שהי לי הכי שליטה על מה שהוא עושה או מיתכונן לעשות ולהיות דרוכה לכול צעד שלו איך שהוא מעבירה את שארית הימים באפסית כוחות נפשים שלי ( האח שלו למרות שהגיע לבקר לא נישאר היות והוא קצין ביטחון של מישרד המישפטי ם והם עובדים 365 יום בשנה כולל יום כיפור והיה צריך ללכת לעבודה למחרת אני מישתדלת מאוד שתומר נימצא בחופשה שגם אחיו הי איתנו ככה אנחכנו אני יכוהל לישון קצת בזמן שהוא עסוק בלילה במחשב במיסגרת הלימודים שלו וכשהוא הולך לישון אני זאות שערה ) והינה מגיע היום הגואל יום שבת ובערב אני צריכה להחזיר אותו וכבר מהבוקר זה מתחיל אני לא חוזר איתך היום רק ביום ראשון ולמה אני לא יכול להישאר עד יום ראשון ואני מסבירה שביום ראשון אני עובדת ואין מצב שאני יצא מיכאן איתו ב5.00 בבוקר לכיון פתח תיקוה ואני יחזיר אותו ומישם אני ילך לעבודה היות ואני עובדת עד השעה 2100 וכול מה שאני יגיד וינסה להסביר נופל על אוזנים אטומות כי בכלל אני מנהלת דיאלוג עם ההילוצינצתיות של תומר ולא עם תומר וככה זה כול היום צעקות של תומר איומים מיצידו שהוא יברח שהוא יהרוג אותי ושאני שונאת אותו וכול הברכות לשנה החדשה ובאמת תומר יודע שזה לא יעזור לו כלום ואני יקח אותו בחזרה ושרק הוא זה שיבחר את הדרך לחזור כי עם זה יעשה בכוח הוא לא יצא לחופשה בזמן הקרוב וכדאי שזה היה בהסכמתו ובדרך היפה אבל עד שהוא מסכים אתם מבינים שכאן מיתנהלת מילחמה שהרבה אני לא עונה ולא מיתיחסת עד שזה מגיע להישתוללות של תומר ושבירת חפצים בבית או ניסיון להרים יד אחרי המילחמה והחזרה של תומר תמיד אני מרגישה איך אני קורסת נפשית חוסר שקט נפשי ריקנות לא מוצאת את עצמי מחפשת להיתחבא ולהיתאדות הוא שואב מימני כול כולי את כול הכוחות הנפשים שלי והפיזים שלי אפילו לישון אני לא מצליחה לשיון לוקח לי המון שעות עד שאני מיתאפסת בכלל ומצליחה לישון לכן תמיד אחרי שאני לוקחת את תומר אני עובדת רק מישעות הצהרים כמה קשה נשפית ומתסכל להיות אמא של ילד חולה נפש ( נכון שהוא כבר לא ילד אלה גבר אבל תמיד ישאר ילד קטן ) כמה כחות נפשים ופיזים אנחכנו צריכות בשביל להמשיך לשרוד כמה כוח אנחכנו צריכים לעמוד מול האי שפיות הזאות חסרי אונים לראות א ת הילדים שלנו סובלים ואין בכיולתינו לעזור להם חגים אמורים להיות דברים משמחים היתכנסות מישפחתית ואצלינו כול חג הופך לחגיגה עצובה ומתישה שהיה לכולנו שנה טובה שנה של שקט נפשי ושל שפיות גמר חתימה טובה לכולם נו גם לי מותר להתבכין לפעמים
