אז מה היה לנו בפסח -ארוך
סיכום אירועי החג ומסקנות בצדו. קודם כל, טוב שהיה. טוב שהסתיים, וטוב שחזרנו סוף סוף הביתה. יצאנו לנו, לפני שבוע בדיוק, לחופשת פסח משפחתית במלון בצפון. לרגל המאורע, שכרנו רכב ארזנו את תיקנו (הרבים) עגלתנו וילדנו הקט, ואצנו רצנו צפונה. אצנו? רצנו? כבר בדרך הביתה מחברת ההשכרה שמעתי משהו נופל מהרכב, אבל מאחר ולא נתקעתי בשום דבר (זה היה בזמן הנסיעה) ומאחר והייתי במקום שלא יכולתי לעצור בו, המשכתי בנסיעה הביתה. בבית בדקתי את האוטו ולא שמתי לב לשום דבר שנפל. התחלנו להעמיס את הרכב, והפלא ופלא, כל המושב האחורי של הרכב התגלה כמלא בחמץ. ואל יקל הדבר בעיניכן. השעה היתה 10:30, כשבשעה 11:30 היינו אמורים להיות בחולון (מרחק של שעה + נסיעה מהבית) לקחת את סבתא איתנו לצפון. ומעבר לזה, זאת היתה שעה שבה כבר אסור להשתמש בחמץ. זה היה מרגיז במיוחד לאור העובדה שבחברת ההשכרה הבטיחו לנו שהרכב עבר ניקוי מיוחד לפסח. התקשרתי אליהם והבעתי את מורת רוחי (הרבה זה לא עזר לי) טוב, לקח לנו יותר מחצי שעה לנקות את החמץ מהרכב, ואז העמסנו הכל, והתחלנו לנסוע. למרות שהתכנון המקורי שלי היה לנסוע דרך אותו כביש בו הרגשתי שמשהו נפל מהרכב, בגלל השעה המאוחרת, נסעתי דרך כביש אחר (ורק שלא ניתקע בפקקים לצפון הארץ) במהירות שאני לא נוהגת לנסוע בה בדרך כלל (בטח לא עם ילד מאחור) ובלחץ אטומי. (סבתא פולניה מחכה, והצורך להגיע למלון לארוחת צהרים עד 14:00). ברבע לאחת הגענו לסבתא. שם גם גיליתי סוף סוף מה נפל. קישוט קדמי של הרכב. התחלנו בנסיעה צפונה, תוך שאנו נתקעים בפקק האינסופי של כביש מס' 2. עברנו לכביש מס' 4 ושם נסענו הרבה יותר חלק, תוך כדי זה שהזמן פועל לרעתנו. באמצע הסתבר שאנחנו יכולים להגיע עד שתיים וחצי מה שקצת הרגיע אותי. ולמה בכלל להלחץ מארוחת צהריים? בגלל ששילמנו כמו ישראלים טובים?! אז זהו שלא. קודם כל כי סבתא היתה אתנו, ולסבתות כידוע ארוחת צהריים זה דבר חשוב, וגם כי זה מן יום כזה, שאי אפשר בעצם סתם "לחטוף" בו משהו כמו סנדוויץ, וארוחת הערב (ליל הסדר)תוגש בעוד מליון שעות, ובגלל כל הבלגן גם לא אכלנו כלום מהבוקר. ואם כל זה לא מספיק, קצת אחרי נתניה, דרור פתח בקונצרט לא חרישי במיוחד. הסיטואציה המשפחתית שלנו (אישמיש נטול רשיון) גורמת לכך שבכל הנהיגות המשפחתיות שלנו אני נוהגת ואישמיש יושב ליד דרורי. לא עזר בקבוק עם חלב שאוב (שנגמר די מהר) ולא שום דבר. הצרחות המשיכו. בחדרה עצרתי לרגע (במקום בטוח כמובן), יצאנו החוצה דרור ואני, ישבנו על פיסת דשא, והנקתי אותו קצת. הוא לא עט עלי ברעבתנות דרורית מצויה, אלא פשוט חיפש קצת חום. דיברתי אליו והבטחתי לו שעוד מעט כשנגיע, יהיה לי את כל הזמן שבעולם בשבילו. וואלה, השתכנע הילד, נכנסנו לאוטו המשכנו לנסוע, והוא נרדם. הגענו ב15:00 ועובדי המלון האדיבים חיכו לנו בשקט עד שנסיים את הארוחה (המעולה דרך אגב). לנוח לפני ליל הסדר כבר לא הספקנו. ליל הסדר עצמו היה אחלה, ונמשך עד שתים עשרה וחצי בלילה. מסתבר שהבן המקסים שלנו, הוא טיפוס שמאד לא אוהב ששוברים לו את השגרה בצורה כזאת (מקום אחר, מליון דודים, רעש והמולה ושעות לא שעות) אז הוא נשאר ער עד סוף הסדר, וגם הרבה אחר כך
אמנם סידרו לו לול בחדר, אבל הוא קם כל שעה לא מכיר את המקום שבו הוא נמצא, ורצה רק ציצי (ריק) ואמא. בצהריים במקום לנוח, יצאו אבא אמא ודרור לסיור עם כל האחים בגנים הבאהיים שהיה סיור מקסים, אבל אמא לא שמה לב שהכוחות שלה הולכים ואוזלים. הלכנו קצת לנוח והשארנו את דרורי אצל דודה שלו (אחותי). הוא היה רגוע וחייכן, ושיתף איתם פעולה, אבל אחרי פחות משעה, פרץ בבכי קורע לב ואי אפשר היה להרגיע אותו. הוא סירב אפילו להרגע אצלי, ורק אצל אבא הסכים קצת להרגע. החג יצא, ומה עושים אבא ואמא? הולכים לנוח? מתפננים במלון? חס וחלילה! יצאנו לפגוש את החברים הכי טובים שלנו, שהיו חצי שנה בהודו וחזרו לפני שבועיים. שוב, נהיגה של 45 דקות (איך החיפה הזאת בנויה, משהו נורא) עם הסתבכות בדרך, ועצבים שלי על הנווט שהיה צריך גם לקרוא את המפה, וגם לטפל בדרור הבוכה ("אמא , נמאס לי לנסוע את לא מבינה?!") היה נפלא לפגוש אותם. כל כך התגעגענו אליהם, ובכלל היו שם עוד אנשים אהובים ומקסימים, ועוד שתי נשים אחרי לידה פחות או יותר עם ילדים בגיל של דרור, ופשוט לא רצינו לסיים את השיחה. בסוף נהיה כבר שתיים בלילה לפי שעון הקיץ (שגם התחלף לו) ורק בשלוש הגענו למלון. דרור ישן? מה פתאום, הוא המשיך להתעורר כל שעה שעתיים גג ולדרוש את שלו. היה לי מה לתת לו? לא ממש. קלטתי את זה? גם לא ממש. קמנו קצת מאוחר, אבל יצאנו לטיול עם כל המשפחה,כשאני שוב נוהגת ודרורי מאחורה עם אבא. אז כבר התחלתי להבין שהכח שלי הולך ואוזל (הוא אזל כבר קודם, אבל רק אז התחלתי להבין את זה) ואחרי הצהריים כשחזרנו למלון, החלטנו שנחים וזהו זה. נכנסתי למיטה וניסיתי לנוח, אבל אז דרורי (הרעב?!) החליט שהוא רוצה את שלו, ושוב קם כל שעתיים לכל היותר, תוך שהוא פורץ מדי פעם בצווחות מוזרות. את עניין הרעב עוד לא קלטתי, עד שלמחרת בבוקר, התחילה המתקפה המשפחתית אמא שלי ודודה שלי, אמרו לי שהילד בוכה כי הוא רעב ואני רק מלשמוע את זה נהייתה לי פריחה. כל הזמן אמרתי לעצמי, וגם להן, שהבעיה היא שהוצאנו אותו מסדר היום הרגיל שלו, וברגע שנחזור הביתה הכל יסתדר. זה נכון, אבל יכול להיות שהוא באמת היה רעב ואני לא שמתי לב. באותו יום עזבנו את המלון, והתכנית היתה לנסוע להורים של אישמיש או הביתה. בדרך הביתה, עוד נסענו לבקר חברים, שגם הם הורים טריים, היה נחמד מאד ומרגיע, ובכל זאת עוד כמה שעות בלי מנוחה. ואיך נחזור הביתה? סתם בכביש רגיל? עם כל עם ישראל? לא! נסענו דרך כל הכרמל היפה והמפותל (בלי בעצם שאני יכולה להנות מהנוף, כי ניסיתי להתרכז בנהיגה). אחר כך זה כבר זרם, ולא היו כמעט פקקים. אבל אז דרורי החליט שנמאס לו לנסוע. עצרנו ברעננה, כי מזמן אישמיש רצה לקנות שם איזו בובה מיוחדת, ולא היה בטוח שתמצא חן בעיני. הנקתי את דרורי בחניון, והסתובבנו לנו בקניון רננים, רק בשביל לגלות שהבובה הזאת כבר איננה שם. - המשך יבוא-
סיכום אירועי החג ומסקנות בצדו. קודם כל, טוב שהיה. טוב שהסתיים, וטוב שחזרנו סוף סוף הביתה. יצאנו לנו, לפני שבוע בדיוק, לחופשת פסח משפחתית במלון בצפון. לרגל המאורע, שכרנו רכב ארזנו את תיקנו (הרבים) עגלתנו וילדנו הקט, ואצנו רצנו צפונה. אצנו? רצנו? כבר בדרך הביתה מחברת ההשכרה שמעתי משהו נופל מהרכב, אבל מאחר ולא נתקעתי בשום דבר (זה היה בזמן הנסיעה) ומאחר והייתי במקום שלא יכולתי לעצור בו, המשכתי בנסיעה הביתה. בבית בדקתי את האוטו ולא שמתי לב לשום דבר שנפל. התחלנו להעמיס את הרכב, והפלא ופלא, כל המושב האחורי של הרכב התגלה כמלא בחמץ. ואל יקל הדבר בעיניכן. השעה היתה 10:30, כשבשעה 11:30 היינו אמורים להיות בחולון (מרחק של שעה + נסיעה מהבית) לקחת את סבתא איתנו לצפון. ומעבר לזה, זאת היתה שעה שבה כבר אסור להשתמש בחמץ. זה היה מרגיז במיוחד לאור העובדה שבחברת ההשכרה הבטיחו לנו שהרכב עבר ניקוי מיוחד לפסח. התקשרתי אליהם והבעתי את מורת רוחי (הרבה זה לא עזר לי) טוב, לקח לנו יותר מחצי שעה לנקות את החמץ מהרכב, ואז העמסנו הכל, והתחלנו לנסוע. למרות שהתכנון המקורי שלי היה לנסוע דרך אותו כביש בו הרגשתי שמשהו נפל מהרכב, בגלל השעה המאוחרת, נסעתי דרך כביש אחר (ורק שלא ניתקע בפקקים לצפון הארץ) במהירות שאני לא נוהגת לנסוע בה בדרך כלל (בטח לא עם ילד מאחור) ובלחץ אטומי. (סבתא פולניה מחכה, והצורך להגיע למלון לארוחת צהרים עד 14:00). ברבע לאחת הגענו לסבתא. שם גם גיליתי סוף סוף מה נפל. קישוט קדמי של הרכב. התחלנו בנסיעה צפונה, תוך שאנו נתקעים בפקק האינסופי של כביש מס' 2. עברנו לכביש מס' 4 ושם נסענו הרבה יותר חלק, תוך כדי זה שהזמן פועל לרעתנו. באמצע הסתבר שאנחנו יכולים להגיע עד שתיים וחצי מה שקצת הרגיע אותי. ולמה בכלל להלחץ מארוחת צהריים? בגלל ששילמנו כמו ישראלים טובים?! אז זהו שלא. קודם כל כי סבתא היתה אתנו, ולסבתות כידוע ארוחת צהריים זה דבר חשוב, וגם כי זה מן יום כזה, שאי אפשר בעצם סתם "לחטוף" בו משהו כמו סנדוויץ, וארוחת הערב (ליל הסדר)תוגש בעוד מליון שעות, ובגלל כל הבלגן גם לא אכלנו כלום מהבוקר. ואם כל זה לא מספיק, קצת אחרי נתניה, דרור פתח בקונצרט לא חרישי במיוחד. הסיטואציה המשפחתית שלנו (אישמיש נטול רשיון) גורמת לכך שבכל הנהיגות המשפחתיות שלנו אני נוהגת ואישמיש יושב ליד דרורי. לא עזר בקבוק עם חלב שאוב (שנגמר די מהר) ולא שום דבר. הצרחות המשיכו. בחדרה עצרתי לרגע (במקום בטוח כמובן), יצאנו החוצה דרור ואני, ישבנו על פיסת דשא, והנקתי אותו קצת. הוא לא עט עלי ברעבתנות דרורית מצויה, אלא פשוט חיפש קצת חום. דיברתי אליו והבטחתי לו שעוד מעט כשנגיע, יהיה לי את כל הזמן שבעולם בשבילו. וואלה, השתכנע הילד, נכנסנו לאוטו המשכנו לנסוע, והוא נרדם. הגענו ב15:00 ועובדי המלון האדיבים חיכו לנו בשקט עד שנסיים את הארוחה (המעולה דרך אגב). לנוח לפני ליל הסדר כבר לא הספקנו. ליל הסדר עצמו היה אחלה, ונמשך עד שתים עשרה וחצי בלילה. מסתבר שהבן המקסים שלנו, הוא טיפוס שמאד לא אוהב ששוברים לו את השגרה בצורה כזאת (מקום אחר, מליון דודים, רעש והמולה ושעות לא שעות) אז הוא נשאר ער עד סוף הסדר, וגם הרבה אחר כך
