מיכל של עומר ויובל
New member
אז מה היה לנו ../images/Emo13.gif
אתמול חגגנו עשרה חודשים.
אני יושבת ומסתכלת עליהם
משתפים פעולה בניסיון לפתוח דלתות סגורות, להפוך את ארגז הצעצועים (הפעילות האהובה ביותר) או לתפוס את ה-
המסכן שממש במקרה עבר שם, ולא מאמינה. אני לא מאמינה שעברו רק עשרה חודשים. שלפני עשרה חודשים לא הכרתי אותם. הם היו תמונות אולטראסאונד שבעטו לי בבטן. הם לא היו בחיים שלי ורק חלמתי על החיים איתם ולא הכרתי באמת. בזמן של אנשים מבוגרים, מה הם עשרה חודשים? עוד טיפה בים. מה כבר קורה בעשרה חודשים? ואצלם - הם נולדו, הם גדלו ולמדו להרים ראש, להתהפך לצד אחד ואח"כ גם לצד שני, לזחול על הגחון, לזחול על הברכיים, להתיישב, לעמוד על הברכיים. עומר כבר נעמד לכמה שניות טובות בלי עזרה והולך מרהיט לרהיט בקלילות של רקדן. בעשרה חודשים הם הפכו מתינוקות זעירים וחסרי ישע לאנשים קטנים (טוב לא כ"כ קטנים
), עם רצונות מובהקים, אופי והעדפות משלהם. איך זה קרה? אני לא מאמינה שעברו כבר עשרה חודשים. הזמן עף כ"כ מהר והכל הכל אחר. הם אחרים, אנחנו אחרים, הבית אחר, אפילו ה-
אחרים. אני מרגישה במירוץ. נגמרת לי הנשימה. רוצה להגיד להם "רגע, מה בוער? אל תגדלו לי כ"כ מהר". לא מספיקה לגמור להנות משלב אחד ואנחנו כבר בעיצומו של השלב הבא. והם רוצים לגדול, רוצים להתקדם, לדעת יותר, ללמוד יותר לעשות יותר. ואני... אני כ"כ גאה ומתנפחת כמו תרנגולת בכל פעם שמישהו מהם לומד דבר חדש ומצד שני מסתכלת עליו ומחפשת את התינוק שהחזקתי לפני 10 חודשים בבית החולים ולא מבינה לאן הוא נעלם. אוהבת לראות אותם מתקדמים, אבל גם לראות אותם שוכבים על הידיים שלי עם בקבוק חלב, ממש כמו אז, לפני מיליון שנה.
אתמול חגגנו עשרה חודשים.
