Iעוברת ושבהI
New member
אז מה היה לנו..
זה שאני לא כותבת לא אומר שלא קוראת ואפילו בחיוך, בשקיקה, נעים לי להיות "חלק" מאיזה שהוא מקום גם אם התרומה שלי לכאן היא פאסיבית למדי. וכחלק שמרגישה שאני, בא לי שוב לגעת בהתחלות החדשות שאני כל פעם שוכחת שהן כאן, ממש מתחת לאפי. ההתחלה הכי חדשה שלי היא החזרה לחיים. הצמח שהייתי, היה דומה יותר לפרח נבול או, בימים טובים יותר, לקוץ דוקרני. החזרה לחיים עבורי משמעה גם הנגיעה בהם. יותר מדי איזורי דמדומים אפיינו את החיים שלי תקופה לא קצרה ושאבו אותי למקומות שהרגישו לי אפלים אבל הייתי, על אף התחושה הקשה, נבולה וחבוטה וסדוקה ושרוטה ומבוהלת מכדי לנסות ולשנות אותם. וככה, כמו בסיפורים או מחזות בהם מגיעה הדרמה לשיאה, הספיקו שתי טלטלות לחבר אותי שוב למקום הזה שקוראים לו "חיים" וזה מקום, ואני בטח לא מחדשת פה כלום, לא כזה פשוט ולא כזה נעים והוא צורב לפעמים בעיניים מרוב שמסנוור באמיתות שלו, אבל כמאמר הבדיחה, זה מקום שכשצובטים אותו הוא נצבט והוא מרגיש והוא פועם.והוא לא מקום שמנסים לדמיין איך הוא מרגיש. זה מקום שנוגעים בו ממש. החיבור שלי לחיים מלווה בפרץ אנרגיות שאני שומרת בקנאות. הבית שלי אוורר ונוקה ועם כל תריס שהיה פעם שחור מהזנחה ובושה וכאב והלכלוך שנדבק בו דמה לשכבות שהונחו על הנשמה שלי, ועם כל תריס אחד כזה שהלבין תחת ידי העמלות <אין כסף לעוזרת כבר מזמן הרי> נדמה היה לי שגם חלק בנשמה שלי מלבין אף הוא, מתבהר, צלול ועגול יותר, אבל לא שקוף, לא מתפוגג כפי שהייתי אני. קירות כאן נצבעו בצהוב וכתום וכחול ואפילו תכלת שאפפעם לא חיבבתי ועכשיו, על הקיר הגומחתי, הוא מחייך אותי. ומחר מתחילה לעבוד. והחוזה מכובד ומכבד את בעליו. ודברים מסתדרים ואני קוראת שלושה ספרים ביום, רעב עצום לעוד ועוד מילים שבמשך כשנה היו בי מגומגמות ומקוטעות ועכשיו הן פורצות ונדמה שקריאת הספרים ממלאת שוב את האוסף הפרטי של המילים שלי. ושיהיה רק טוב. {}
זה שאני לא כותבת לא אומר שלא קוראת ואפילו בחיוך, בשקיקה, נעים לי להיות "חלק" מאיזה שהוא מקום גם אם התרומה שלי לכאן היא פאסיבית למדי. וכחלק שמרגישה שאני, בא לי שוב לגעת בהתחלות החדשות שאני כל פעם שוכחת שהן כאן, ממש מתחת לאפי. ההתחלה הכי חדשה שלי היא החזרה לחיים. הצמח שהייתי, היה דומה יותר לפרח נבול או, בימים טובים יותר, לקוץ דוקרני. החזרה לחיים עבורי משמעה גם הנגיעה בהם. יותר מדי איזורי דמדומים אפיינו את החיים שלי תקופה לא קצרה ושאבו אותי למקומות שהרגישו לי אפלים אבל הייתי, על אף התחושה הקשה, נבולה וחבוטה וסדוקה ושרוטה ומבוהלת מכדי לנסות ולשנות אותם. וככה, כמו בסיפורים או מחזות בהם מגיעה הדרמה לשיאה, הספיקו שתי טלטלות לחבר אותי שוב למקום הזה שקוראים לו "חיים" וזה מקום, ואני בטח לא מחדשת פה כלום, לא כזה פשוט ולא כזה נעים והוא צורב לפעמים בעיניים מרוב שמסנוור באמיתות שלו, אבל כמאמר הבדיחה, זה מקום שכשצובטים אותו הוא נצבט והוא מרגיש והוא פועם.והוא לא מקום שמנסים לדמיין איך הוא מרגיש. זה מקום שנוגעים בו ממש. החיבור שלי לחיים מלווה בפרץ אנרגיות שאני שומרת בקנאות. הבית שלי אוורר ונוקה ועם כל תריס שהיה פעם שחור מהזנחה ובושה וכאב והלכלוך שנדבק בו דמה לשכבות שהונחו על הנשמה שלי, ועם כל תריס אחד כזה שהלבין תחת ידי העמלות <אין כסף לעוזרת כבר מזמן הרי> נדמה היה לי שגם חלק בנשמה שלי מלבין אף הוא, מתבהר, צלול ועגול יותר, אבל לא שקוף, לא מתפוגג כפי שהייתי אני. קירות כאן נצבעו בצהוב וכתום וכחול ואפילו תכלת שאפפעם לא חיבבתי ועכשיו, על הקיר הגומחתי, הוא מחייך אותי. ומחר מתחילה לעבוד. והחוזה מכובד ומכבד את בעליו. ודברים מסתדרים ואני קוראת שלושה ספרים ביום, רעב עצום לעוד ועוד מילים שבמשך כשנה היו בי מגומגמות ומקוטעות ועכשיו הן פורצות ונדמה שקריאת הספרים ממלאת שוב את האוסף הפרטי של המילים שלי. ושיהיה רק טוב. {}
