השבוע שלי
ביום חמישי לפני כשבועיים, עוד הייתי משועשע, כמו חיפאים רבים, מנפילת הקטיושה בסטלה מאריס בחיפה. כעבור שלושה ימים, ביום ראשון, כל האופטימיות התנפצה בבת אחת. קטיושה קטלנית נחתה בעיר, והרגה בו במקום 8 איש. בעודי לוגם מקפה הבוקר, שמעתי בום, שעדיין הידהד בזכרוני מיום חמישי הקודם. חטפתי את אישתי ההרה, ובנעלי בית נסענו בטירוף, תוך נסיעה ברמזורים אדומים, לבית הוריי, שם יש מקלט. נותרנו שם כמה שעות. לאחר שיצאנו ניסינו להתאושש. בילינו את היממה הבאה בביתם (הם בחו"ל). למחרת, בשעות הצהריים, החל לרדת מבול של קטיושות על העיר. כל חצי שעה שמענו בומים, ולעתים אף חשנו בהם. הרגשנו כאילו אנו במטווח ברווזים, שהחיזבאללה עושים אן דן דינו עד שיפגעו בביתנו. כאשר שמענו שבניין שנפגע בעיר קרס, אמרנו שזהו זה, הספיק לנו. תוך חמש דקות אספנו מכל הבא ליד, ונמלטנו מהעיר לת"א. בילינו כמה ימים עם אחי. לאחר מכן נסענו לסופ"ש לידידים חיפאים ששכרו דירה עקב המצב בבאר-שבע. בשבת האחרונה ירדנו כולנו ליום כיף באילת. ואתמול חזרנו לחיפה. אנו ננסה כעת את מזלנו בעיר פעם נוספת. אנו תקווה שלא יתחיל "לרדת גשם" כאן בשנית. תארתי כאן את מה שעבר עלינו. אילו הייתי מתאר את תחושותינו לאור מצב סוריאליסטי זה, חושבני שספר עב כרס לא היה מספיק. שיהיה לכולנו שבוע שקט.