אז מה עושים עכשיו?
מאמר של הרב אלישע אבינר/משבר ובלבול האמנם גרם חורבן גוש קטיף וצפון השומרון לשבר רוחני אצל בני הנוער? - עדיין מוקדם להסיק מסקנות ברורות, אבל ב"ה כבר עתה ניתן לקבוע שאין משברים אמוניים קלאסיים, וגם לא משברים באמונת הגאולה. יש סימנים למשבר אמון במוסדות המדינה ואפילו ב"מדינה" עצמה. המשבר היה צפוי, ראשי המדינה הוזהרו על כך, אבל הם לא שעו לאזהרות. זהו משבר טבעי. איזה נער לא יתאכזב ממדינתו אשר מחריבה יישובים פורחים?! איזו נערה לא תתאכזב מהפעלת כוחות צבא אדירים נגד אזרחים נאמנים, חלוצים ישרי דרך?! אין לך דבר מתסכל יותר מהתנהלותה של ממשלת ישראל בשנה האחרונה, מאז אימצה באופן מפתיע את תכנית ההתנתקות! בני נוער רבים אינם מסתירים את אכזבתם העמוקה ממוסדות המדינה שיזמו את תוכנית ההתנתקות והשתתפו בביצועה, הם מביעים בגלוי את כעסם כלפי המדינה. עוצמת ההסתייגות מהמדינה איננה שווה אצל בני הנוער. הספקטרום הוא רחב (מן הקל אל הכבד): אכזבה, כעס, ברוגז, ניכור, ניתוק. אף שהמשבר היה צפוי, אין הוא רצוי, מפני שהפניית אנרגיות נפשיות לכעסים ותסכולים היא בזבוז מיותר של אותן אנרגיות החיוניות לעשייה חיובית ולתיקונים המתחייבים מהמצב. כעס על המדינה או התנתקות ממנה ודאי אינם מרפאים את תחלואיה. התסכולים אינם מועילים, והמשברים אינם תורמים לתיקון המצב. למרות זאת, אין להיבהל מהמשברים. חלפו פחות משלושה חודשים מאז חוו בנינו את החוויה הטראומטית של חורבן חבלי ארץ ישראל על ידי ממשלת ישראל. לא ניתן לעצור את פרץ הרגשות, והוא מתנקז עתה בכעס ובתסכולים. לכן, יש מחנכים הסבורים שתגובת בני הנוער בריאה, אך בתנאי שהכעס יהיה זמני, יחלוף תוך פרק זמן סביר ויפנה את מקומו לעמדה רוחנית שאיננה מתנתקת מהמדינה, אלא מכירה בערכה ומבקשת להשפיע עליה השפעה רוחנית "מבפנים", כפי שהורו לנו גדולי ישראל בדור האחרון. עבודה רבה ממתינה לבני הנוער בתוך החברה הישראלית. אכן, יש מקום לקוות שמשבר זה יחלוף במהרה. חבל מאוד שיש קולות הקוראים לבני הנוער להגדיל את כעסם על המדינה. זהו ניסיון להנציח את המשבר של בני הנוער ולהעצים אותו. קולות אלו אינם חדשים, הם יונקים מהשקפת עולם שהיתה מאז ומקדם מסויגת מהמדינה. יש גורמים שאף פעם לא העריכו את המדינה, ובעומק לבם היו מנותקים ממנה. עתה, הם מנצלים את המשבר של בני הנוער על מנת להחדיר בהם את השקפתם הפסימית על המדינה. במקום לשמוע דברי נוחם ועידוד, מקבלים בני הנוער זריקות של כעס ותסכול. בבחינת, כל המרבה לכעוס על המדינה ולהתרחק ממנה - הרי זה משובח. לא זו הדרך. כידוע, לא ננצח בדורנו בכוח תגבורת דינים, אלא בכוח אור תורת חסד. גם בני הנוער, הצמאים לדברי חיזוק, עידוד וניחומים, אינם זקוקים לתוספת "דינים קשים", כעס, טינה וקפידא, אלא להארת תורת חסד. הדרכה זו נכונה ביחס לעבודת ה' הפרטית וגם ביחס לעבודת ה' הפונה אל הכלל, אל הציבור, אל החברה ואל המדינה. מבשר גאולתנו הוא אליהו הנביא שבא "להשוות את המחלוקת", "לקרב ולא לרחק" ו"לעשות שלום ביניהם" (משנה, סוף עדויות). מבשר הגאולה הוא המכשיר את הקרקע לגאולה. בלשון אחרת: זהו התנאי לגאולה. בני הנוער צמאים לכל שביב תקווה ביחס לעתידה של המדינה. לכן, מה טוב שמעוררים אצלם את התקווה שבעתיד הלא-רחוק ננהיג את המדינה ברוח של תורה הקשורה לציון. תקווה זו גם חיונית לבני הנוער על מנת לזקוף את גבם אחרי ההשפלה הגדולה שהם עברו. אבל, חלק מבני הנוער מתרגמים זאת כדברים עוברים לעשייתם. הם שותים בשקיקה אמירות מסוג "הגיע הזמן לכבוש את ההנהגה" ומפרשים אותן כתכניות לביצוע מיידי. רק נרצה, והנהגת המדינה תהיה בידינו. כל בר דעת יודע שהרבה קבוצות בחברה הישראלית טוענות לכתר ההנהגה. גם השמאל החילוני מבקש לכבוש את ההנהגה. כולם נאבקים עם כולם על אותה פרוסת עוגה, ולא נראה באופק שמישהו מתכוון למסור לידינו מרצון את הגה ההנהגה או את מפתחות השלטון. לכן אין כל ערובה שמהיום למחר נצליח לכבוש את ההנהגה (וכבר לימדונו חז"ל שכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו). אם התקווה לכבוש את ההנהגה לא תתממש מחר בבוקר, אכזבתם של בני הנוער עלולה להעמיק ותסכולם יהפוך למחלה כרונית. הבלבול יגדל והמשבר יחמיר. ממו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמענו תמיד מסר של סבלנות. הרב חינך אותנו לעקשנות ולתקווה, אבל גם לסבלנות. זהו המסר שבני הנוער צריכים לשמוע היום. הסבלנות איננה הרמת ידיים, היא גם איננה בטלנות, אלא מפתח לעבור תקופות של "סיבוכים" (בלשונו של הרב צבי יהודה זצ"ל). אין לדעת מתי נצליח להיחלץ מהסיבוכים הנוכחיים, ובאיזה קצב. לכן, צריך לחמש את בני הנוער במידת הסבלנות ההיסטורית. ודאי שאנחנו ראויים להנהגה, ודאי שאין תרופה אחרת למחלות הדור מאשר הנהגה מכוחה של תורה, ודאי שאין ציונוּת ללא תורה. אבל, השבת הרוח לעם איננה מלאכה של יום אחד. לכן, צריך לחזק את התקווה, לזקוף את הגב ולא להתהלך ברגשי נחיתות, וכן להחדיר את האמונה שיש לנו העוצמות הרוחניות הדרושות להנהגת עם ישראל, אבל יחד עם זה צריך גם לחנך לסבלנות היסטורית
מאמר של הרב אלישע אבינר/משבר ובלבול האמנם גרם חורבן גוש קטיף וצפון השומרון לשבר רוחני אצל בני הנוער? - עדיין מוקדם להסיק מסקנות ברורות, אבל ב"ה כבר עתה ניתן לקבוע שאין משברים אמוניים קלאסיים, וגם לא משברים באמונת הגאולה. יש סימנים למשבר אמון במוסדות המדינה ואפילו ב"מדינה" עצמה. המשבר היה צפוי, ראשי המדינה הוזהרו על כך, אבל הם לא שעו לאזהרות. זהו משבר טבעי. איזה נער לא יתאכזב ממדינתו אשר מחריבה יישובים פורחים?! איזו נערה לא תתאכזב מהפעלת כוחות צבא אדירים נגד אזרחים נאמנים, חלוצים ישרי דרך?! אין לך דבר מתסכל יותר מהתנהלותה של ממשלת ישראל בשנה האחרונה, מאז אימצה באופן מפתיע את תכנית ההתנתקות! בני נוער רבים אינם מסתירים את אכזבתם העמוקה ממוסדות המדינה שיזמו את תוכנית ההתנתקות והשתתפו בביצועה, הם מביעים בגלוי את כעסם כלפי המדינה. עוצמת ההסתייגות מהמדינה איננה שווה אצל בני הנוער. הספקטרום הוא רחב (מן הקל אל הכבד): אכזבה, כעס, ברוגז, ניכור, ניתוק. אף שהמשבר היה צפוי, אין הוא רצוי, מפני שהפניית אנרגיות נפשיות לכעסים ותסכולים היא בזבוז מיותר של אותן אנרגיות החיוניות לעשייה חיובית ולתיקונים המתחייבים מהמצב. כעס על המדינה או התנתקות ממנה ודאי אינם מרפאים את תחלואיה. התסכולים אינם מועילים, והמשברים אינם תורמים לתיקון המצב. למרות זאת, אין להיבהל מהמשברים. חלפו פחות משלושה חודשים מאז חוו בנינו את החוויה הטראומטית של חורבן חבלי ארץ ישראל על ידי ממשלת ישראל. לא ניתן לעצור את פרץ הרגשות, והוא מתנקז עתה בכעס ובתסכולים. לכן, יש מחנכים הסבורים שתגובת בני הנוער בריאה, אך בתנאי שהכעס יהיה זמני, יחלוף תוך פרק זמן סביר ויפנה את מקומו לעמדה רוחנית שאיננה מתנתקת מהמדינה, אלא מכירה בערכה ומבקשת להשפיע עליה השפעה רוחנית "מבפנים", כפי שהורו לנו גדולי ישראל בדור האחרון. עבודה רבה ממתינה לבני הנוער בתוך החברה הישראלית. אכן, יש מקום לקוות שמשבר זה יחלוף במהרה. חבל מאוד שיש קולות הקוראים לבני הנוער להגדיל את כעסם על המדינה. זהו ניסיון להנציח את המשבר של בני הנוער ולהעצים אותו. קולות אלו אינם חדשים, הם יונקים מהשקפת עולם שהיתה מאז ומקדם מסויגת מהמדינה. יש גורמים שאף פעם לא העריכו את המדינה, ובעומק לבם היו מנותקים ממנה. עתה, הם מנצלים את המשבר של בני הנוער על מנת להחדיר בהם את השקפתם הפסימית על המדינה. במקום לשמוע דברי נוחם ועידוד, מקבלים בני הנוער זריקות של כעס ותסכול. בבחינת, כל המרבה לכעוס על המדינה ולהתרחק ממנה - הרי זה משובח. לא זו הדרך. כידוע, לא ננצח בדורנו בכוח תגבורת דינים, אלא בכוח אור תורת חסד. גם בני הנוער, הצמאים לדברי חיזוק, עידוד וניחומים, אינם זקוקים לתוספת "דינים קשים", כעס, טינה וקפידא, אלא להארת תורת חסד. הדרכה זו נכונה ביחס לעבודת ה' הפרטית וגם ביחס לעבודת ה' הפונה אל הכלל, אל הציבור, אל החברה ואל המדינה. מבשר גאולתנו הוא אליהו הנביא שבא "להשוות את המחלוקת", "לקרב ולא לרחק" ו"לעשות שלום ביניהם" (משנה, סוף עדויות). מבשר הגאולה הוא המכשיר את הקרקע לגאולה. בלשון אחרת: זהו התנאי לגאולה. בני הנוער צמאים לכל שביב תקווה ביחס לעתידה של המדינה. לכן, מה טוב שמעוררים אצלם את התקווה שבעתיד הלא-רחוק ננהיג את המדינה ברוח של תורה הקשורה לציון. תקווה זו גם חיונית לבני הנוער על מנת לזקוף את גבם אחרי ההשפלה הגדולה שהם עברו. אבל, חלק מבני הנוער מתרגמים זאת כדברים עוברים לעשייתם. הם שותים בשקיקה אמירות מסוג "הגיע הזמן לכבוש את ההנהגה" ומפרשים אותן כתכניות לביצוע מיידי. רק נרצה, והנהגת המדינה תהיה בידינו. כל בר דעת יודע שהרבה קבוצות בחברה הישראלית טוענות לכתר ההנהגה. גם השמאל החילוני מבקש לכבוש את ההנהגה. כולם נאבקים עם כולם על אותה פרוסת עוגה, ולא נראה באופק שמישהו מתכוון למסור לידינו מרצון את הגה ההנהגה או את מפתחות השלטון. לכן אין כל ערובה שמהיום למחר נצליח לכבוש את ההנהגה (וכבר לימדונו חז"ל שכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו). אם התקווה לכבוש את ההנהגה לא תתממש מחר בבוקר, אכזבתם של בני הנוער עלולה להעמיק ותסכולם יהפוך למחלה כרונית. הבלבול יגדל והמשבר יחמיר. ממו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמענו תמיד מסר של סבלנות. הרב חינך אותנו לעקשנות ולתקווה, אבל גם לסבלנות. זהו המסר שבני הנוער צריכים לשמוע היום. הסבלנות איננה הרמת ידיים, היא גם איננה בטלנות, אלא מפתח לעבור תקופות של "סיבוכים" (בלשונו של הרב צבי יהודה זצ"ל). אין לדעת מתי נצליח להיחלץ מהסיבוכים הנוכחיים, ובאיזה קצב. לכן, צריך לחמש את בני הנוער במידת הסבלנות ההיסטורית. ודאי שאנחנו ראויים להנהגה, ודאי שאין תרופה אחרת למחלות הדור מאשר הנהגה מכוחה של תורה, ודאי שאין ציונוּת ללא תורה. אבל, השבת הרוח לעם איננה מלאכה של יום אחד. לכן, צריך לחזק את התקווה, לזקוף את הגב ולא להתהלך ברגשי נחיתות, וכן להחדיר את האמונה שיש לנו העוצמות הרוחניות הדרושות להנהגת עם ישראל, אבל יחד עם זה צריך גם לחנך לסבלנות היסטורית