אז מעדכנת....
אתמול עברנו סקירה ראשונה, שבוע 15. תודה לאל, הכל היה בסדר ותקין. יש לנו עוד בן. בן שלישי..... יש לי עוד כמה חודשים להתכונן נפשית לבלאגן שהולך להיות לי בבית (-: כל כך שמחתי שהכל עבר בשלום, ושהכל תקין. ואמנם רציתי מאד כבר בת, אחרי שני בנים, אבל לא ממש הופתעתי כשראינו את הבולבול על המסך.... הבוקר דיברתי עם בעלי, רציתי לספר למנהל שלי בבודה, ואולי לכמה חברות שאני בהריון... אף אחד לא יודע, לא מהמשפחה ולא מהחברים..והוא ממש כעס עלי. לא הבין מה הדחיפות לספר, ולמה כל הזמן אני רוצה לספר לכולם על ההריון. הסברתי לו שהבטן כבר גדולה, קשה לי כבר להסתיר, אני מסתתרת כבר שלושה חודשים, סובלת בשקט מבחילות, עייפות, כאבים, חרדות..לובשת אוהלים ( או יותר נכון חורשת עליהם), לא מרגישה אני. וגם שבעצם אני בהריון כבר יותר מחצי שנה, כי במאי כבר הייתי בהריון, ביולי הפלתי, ובאוגוסט שוב הריון...אז נמאס לי ואני רוצה כבר לשחרר את זה...ולהרגיש טוב, וללבוש מה שבא לי ולהפסיק לדפוק חשבון על מה כל אחד חושב. והוא בשלו, עקשן ומעצבן. מה אכפת לו? הוא עובר את זה פיזית? לא! מפחד כל הזמן מעין הרע, ושידברו עלי בעבודה או בגן של הילדים ויפתחו עיניים..נמאס לי מזה. השיחה נגמרה בעצבים, ודוקא היתה לנו תקופה ארוכה ונטולת ריבים... אני מבואסת. מרגישה שהוא לא מבין. שהוא מרוכז רק בכמה שפחות אנשים ידעו. לא מבינה את זה. זהו, פרקתי.
אתמול עברנו סקירה ראשונה, שבוע 15. תודה לאל, הכל היה בסדר ותקין. יש לנו עוד בן. בן שלישי..... יש לי עוד כמה חודשים להתכונן נפשית לבלאגן שהולך להיות לי בבית (-: כל כך שמחתי שהכל עבר בשלום, ושהכל תקין. ואמנם רציתי מאד כבר בת, אחרי שני בנים, אבל לא ממש הופתעתי כשראינו את הבולבול על המסך.... הבוקר דיברתי עם בעלי, רציתי לספר למנהל שלי בבודה, ואולי לכמה חברות שאני בהריון... אף אחד לא יודע, לא מהמשפחה ולא מהחברים..והוא ממש כעס עלי. לא הבין מה הדחיפות לספר, ולמה כל הזמן אני רוצה לספר לכולם על ההריון. הסברתי לו שהבטן כבר גדולה, קשה לי כבר להסתיר, אני מסתתרת כבר שלושה חודשים, סובלת בשקט מבחילות, עייפות, כאבים, חרדות..לובשת אוהלים ( או יותר נכון חורשת עליהם), לא מרגישה אני. וגם שבעצם אני בהריון כבר יותר מחצי שנה, כי במאי כבר הייתי בהריון, ביולי הפלתי, ובאוגוסט שוב הריון...אז נמאס לי ואני רוצה כבר לשחרר את זה...ולהרגיש טוב, וללבוש מה שבא לי ולהפסיק לדפוק חשבון על מה כל אחד חושב. והוא בשלו, עקשן ומעצבן. מה אכפת לו? הוא עובר את זה פיזית? לא! מפחד כל הזמן מעין הרע, ושידברו עלי בעבודה או בגן של הילדים ויפתחו עיניים..נמאס לי מזה. השיחה נגמרה בעצבים, ודוקא היתה לנו תקופה ארוכה ונטולת ריבים... אני מבואסת. מרגישה שהוא לא מבין. שהוא מרוכז רק בכמה שפחות אנשים ידעו. לא מבינה את זה. זהו, פרקתי.
