כוכב נופל
משחקי הרעב, מתרחש במהלך MJ (=מכאן ספוילרים חזקים לספר השלישי
). פיניק/אנני, קטניס/פיטה, PG-13 על תיאורים אלימים (אבל לא יותר מהספרים עצמם), כ-600 מילים. נכתב די הרבה זמן אחרי שקראתי את השלישי, אז סליחה מראש על אי דיוקים. קריאה בקובץ=
"את עדיין חולמת?" שואל אותי פיניק בבונקר של מחוז 13. אנחנו לא מסתכלים בעיניו אחד של השני. האוויר המלוכלך לא מספק את ריאותיי ואני מבינה כמה כואב יהיה לנסות לדבר עכשיו. "לא כמו שהייתי רוצה." אני אומרת. "אתה?" "לא." הוא פולט. "את יודעת, אומרים שמפסיקים לחלום כשמזדקנים." אני מגחכת, "כן, אבל אתה-" "מרגיש בן מאה." הוא מסתכל עלי. "כן," אני נאנחת לאחר כמה רגעים ומניחה את ראשי על כתפו. "גם אני." פיניק אודייר יודע הרבה דברים. הוא יודע איך לדבר כך שיקשיבו. הוא יודע איך להסתדר בכל מקום שהוא מגיע אליו. הוא יודע לגרום לאנשים לעשות את מה שהוא רוצה שהם יעשו. הוא יודע איפה אפשר למצוא כדורי שינה שיפסיקו לי את הסיוטים על פיטה. אני לא לוקחת אותם, – "אבל תודה על ההצעה." – והוא מתסכל עלי ברחמים כשהוא דוחף כמה לכיסו. אני נזכרת באלו שאפי נתנה לי בסיבוב הניצחון, ובפיטה שחיבק אותי בשנתי כדי שלא אצטרך לקחת אותם. כל זה רק גורם לי להרגיש רע יותר. אחרי הראיון, שמבחינת כל השאר אני לא באמת ראיתי, אנחנו יוצאים לצוד. או זה מה שאנחנו אומרים לעצמנו. שנינו יודעים שזה בעיקר תירוץ להתרחק מהכול. לקירות במחוז 13 יש אוזניים ואני די בטוחה שבמוקדם או במאוחר אני אאבד את שפיותי. יער הוא בית. ואין בו קירות. מתחיל להחשיך וכבר אפשר לראות את הירח. היום, מכל הימים, האיש בירח מחייך אליי. אני נזכרת שגייל אמר לי די מזמן, שהאבות שלנו נמצאים שם למעלה, מסתכלים עלינו, ואני דמיינתי שכל כוכב הוא אבא שכל לילה יוצא לברך את ילדיו בלילה טוב. "יוצא לך לחשוב על הדרך בה תרצה למות?" אני שואלת אותו בהיסח הדעת. אני מתחילה לדאוג שלחצתי על נקודה רגישה כשהוא לא עונה לי. "אף פעם." הוא אומר לבסוף. "כן, גם לי." "טיפוסים כאלה," הוא פולט נחירה. "אובדניים." "פסימיים. לא חיים את הרגע." אני צוחקת ושמחה לראות את החיוך המשועשע העולה על פניו של פיניק, אולי בפעם הראשונה מאז שאנני נחטפה. אני נזהרת שלא לדבר עליה יותר מידי איתו. גם ככה היא תמיד במחשבותיו. במחוז 13 הוא לרוב נמצא בצד, קושר בנמרצות קשרים ומפרק אותם, כאילו הם יביאו לו את התשובה. וגם אם לא, הם לפחות עוזרים בהסחת דעתו. כל פעם ששמה עולה בדיון משהו כמו מתעורר בתוכו. מבטו נעשה חד יותר. אני רואה שקשה לו להרגיש טוב עם עצמו. כל יום שעובר הוא עוד יום שהיא
שם והוא כאן. קשה לי שלא לתהות האם כך היה נראה פיטה אם אני הייתי זו שנחטפת. דבר מזה לא רלוונטי כשהם חוזרים. הפחד שהם לקחו ממני את פיטה, כמו שהם לקחו מפיניק את אנני אחרי המשחקים, הולך וגדל בכל פעם שעינינו נפגשות ואני נכשלת מלזהות את האדם שמאחוריהן. בזמן שפיניק לא מסוגל להרפות מידה של אנני, אני מפחדת מהמחשבה לתת לפיטה לגעת בי פעם נוספת. אולי אני לא צריכה להעמיד פנים שאני מאושרת בתשדיר החתונה של פיניק ואנני, אבל כשכולם רוקדים ברחבה והמוסיקה נעשית רגועה יותר, אני כן צריכה להחזיק את עצמי שלא למעוד ולתת לחיוכי לדעוך, כשאני נזכרת בי ובפיטה נעים במעגל כמעט בלי להזיז את הרגליים. אני בין זרועותיו, מרגישה בטוחה. מוגנת. אז אני בולעת מעט רוק ומחייכת חיוך רחב יותר. אחד שאני בטוחה שסנואו הולך לשנוא. משהו בי מתפרק כשאני מביטה לאחור ופיניק לא שם. אני זוכרת שדבר לא נראה מציאותי מאותה נקודה. דבר לא היה נראה במקומו. כשפיטה שואל אותי, "אמיתי או לא אמיתי?", אני רוצה לומר לו שדבר מזה לא אמיתי. הוא לא יכול למות. פיניק הוא לא אחד החיילים שהקריבו את עצמם בשבילי, שמילאו הוראות. זו חייבת להיות טעות כלשהי. כשהמוטציות קורעות חלקים מפיניק ואני כמו בתוך ראשו, רואה את ערפל הסירות, את אנני בשמלת כלולותיה, את הגלים המתנפצים על החוף, אני יודעת שזה נגמר. כעת הוא עוד כוכב בשמיים שייצא כל לילה כדי לברך את בנו בלילה טוב, ואולי גם אותי.