אז נתבקשתי לכתוב את החוויה שלי
האמת שהתלבטתי כי היה כל כך קצר וגם קצת הייתי בטראומה. נסעתי עם תהילה מהפורום בחבילה של ה-30.6 עד ה-3.7. הטראומה התחילה מהעובדה שהחליפו לנו 4 פעמים את המלון וקיבלנו את השובר של המלון רק יום לפני, בעצם הבאסה עוד התחילה לפני כשהיינו אמורות להיות במלון באותו רחוב שג'ייסון גר וכבר קבעתי עם המתכתבת הלונדונית שלי שתיקח אותי אליו אבל כמובן שתודות ליעילות של חברת הנסיעות ששמה מתחיל בא הכל השתבש. הגענו ב-30.6 בערב ללונדון עם קבוצה של 15 בנות, שלמרבית הפלא לא שמעו על הפורום ועל הקבוצה וכמובן שפמפמתי והמלצתי לכולן להצטרף בטענה שככל שיהיו יותר אנשים בקובצה יותר סיכוי שהם יבואו לארץ
שמחתי והייתי גאה שהיו עוד ישראליות שלא באו דרך הפורום, זה מרגש שיש עוד כמונו.
החשש הגדול התגשם - הכרטיסים לא חיכו לנו במלון כפי שהובטח לנו.
מיותר לציין שבערב הכל סגור, חברת הנסיעות היתה סגורה והעייפות והלחץ התחילו... מה אנחנו עושות ואיך בכל זאת נכנסות ופורצות לוומבלי ולהופעה אם לא נקבל את הכרטיסים (ובשלב זה לא היה לנו שום סיבה להאמין לאותה חברת נסיעות שכן הם לא היו זמינים ואף לא ענו לאימייל הדחוף ששלחתי לסוכנת)... ובהזדמנות זו התנצלות לשירי ולאורלי על האסמאסים הבהולים וההיסטריה, בתכלס לא ידענו מה לעשות ולא היה מה לעשות רק לחכות למחרת. למחרת בבוקר 1.7 יום המופע התחילו הבכי והצעקות כלפי אותה חברת נסיעות, שזו פעם אחרונה שאני טסה איתם. המזל שאנשים במלון שהיינו בו היה כל כך נחמדים ונתנו לנו להתקשר מהקבלה ובאמת ניסה לעזור לנו והיה בשוק מהניתוק טלפון וההתנהגות. אחרי שמשכו אותנו שעה אחרי שעה באי וודאות (ולא רק אותנו, להזכיר היינו 15 בנות מפוזרות ברחבי לונדון, חלק מהבנות בקבוצה קיבלו את הכרטיסים בערב לפני וחלק קיבלו את הכרטיסים כמונו, בצהרי יום המופע.) בסופו של דבר קיבלנו את הטלפון המיוחל מהקבלה בשעה שלוש : I have a present for you , האיש בקבלה שמח עבורנו. אצנו רצנו לקבלה וסוף סוף הכרטיסים היו בידינו. עכשיו אפשר להבין את ההתרגשות העצומה, להתרווח, להירגע, לנשום עמוק ולהתחיל לחייך - הסרט הרע נגמר והחוויה מתחילה! טייק ד'את היר וי קאם! אני מעריצה מ1991 סוף סוף רואה אותם לייב!!!! בוומבלי! והאמת,שהפולנייה שבי אחרי לילה ללא שינה כבר ראתה סרטים שחורים וכל כך שמחתי שהכרטיסים היו בידיים שלי, רק גרם לי להעריך יותר את העובדה שאני באמת הולכת לראות אותם, החלום מתגשם!
הגענו לוומבלי
כל הזמן אמרתי שאני לא מאמינה שאני שם. דוכן המרצ'נדייז של טייק ד'את דרך היה ממש מקסים, היו חולצות חמודות שאחר כך הצטערתי שלא קניתי... לא חיכינו בכלל בתור ונכנסו להיכל ממש מהר. מדהים לראות את האולם הזה אחרי שאתה צופה בהופעות ביוטיוב ופתאום אתה שם עם עוד 85,000 איש. פט שופ בויז היו מאכזבים, לדעתי הם לא מוצלחים בליפסינג...? אבל אחלה להיטים. הזמן עבר מאוד לאט וכשהגיע השעון עם הספירה לאחור על המסך הבנתי שזה קורה! סוף סוף טייק ד'את עולים. אני רואה את טייק ד'את פעם ראשונה בחיים. מאותו רגע אני לא ממש זוכרת את סדר השירים וגם לא ממש הצלחתי לצלם משהו, לא יכולתי להחזיק את המצלמה מההתרגשות וביאס אותי להתמקד במצלמה ולא בשירים, כי גם ככה לא ראיתי מה אני מצלמת ולא ראיתי אותם ישבנו בBLCK217, רחוק. ראיתי רק מהמסכים וגם אז כשאנשים עמדו לפני לא כל כך ראיתי. צילמתי קצת מה שיכולתי אבל התמקדתי בלהנות ולכן העדפתי בסופו של דבר לא לצלם רשמים קצרים ------------------ אהבתי מאוד את PATIENCE, greatest day, RULE THE WORLD ושיין (אחד השירים האהובים עלי). החלק של הרביעייה היה אחד הרגעים המרגשים והאהובים עלי בהופעה. כל פעם שהראו את ג'ייסון על המסך אני חושבת שהייתי היחידה בבלוק שצעקה WOOHOO JASON ומחיתי כפיים, אבל אז ראיתי שאף אחד לא מוחא כפיים וקצת התפדחתי?
ואז הוא עלה. ה מ ל ך . אי אפשר לתאר את הכרזימה שלו. באמת שאי אפשר. כל מה שחשבתי קודם לכן, עכשיו זה פי מאה. רובי וויליאמס האחד והיחיד היה באותו אזור שלי ואני רואה אותו בהופעה, לא ביוטיוב, בהופעה. לייב. מולי. לא נקלט. הרגליים רעדו וקפצתי וצרחתי כמו ילדה קטנה. אבל לא הייתי לבד, היו מסביבי אנשים מכל הסוגים מבוגרים, ילדים, גברים, אף אחד לא ישב, כולם עמדו,צעקו רקדו ושרו מילה במילה. הוא פשוט כובש, הכרזימה שלו מגיעה עד השורה האחרונה. אי אפשר לפספס אותו ולהישאר אדיש אליו. החלק של ההופעה שלו עשתה לי את כל המופע. פחות אהבתי את העקיצה שלו על ג'יי אבל בתכלס לא נורא, למי אכפת, ההופעה שלו פשוט מושלמת. (אגב מורי חשבתי עליך - שכמוני גם לך זו פעם ראשונה ואחרי כל הדיבורים לראות אותו בלייב ועוד לדעת שתהיו בשורה הראשונה ושהוא ירד ולחץ ידיים לקהל... אמרתי לעצמי שבטח תתעלפי חחח....
) בנימה זו שמבחינתי רק הקטע של רובי לבד כל כך אבל כל כך שווה כל שקל וכל סבל שעברנו ביומיים האלה, אחרי ההופעה שלו אמרתי לעצמי זהו עשיתי את שלי, ראיתי את רובי וויליאמס לייב. אפשר לפרוש.... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר כמעט ירדו לי דמעות, הרגליים רעדו לי. לא יכולתי לעמוד. המזל שהיו את השירים החדשים. יכולתי לשבת לשתות ולהרגע קצת. מבלי לפגוע באף אחת וזו רק דעתי, את החלק של השירים החדשים פחות אהבתי, אולי כי לא ראיתי כלום ואולי כי אני לא מכירה אותם ובאופן כללי לא אוהבת את הסאונד החדש שלהם, אולי חוץ מקידז שהוא שיר מעולה. הקטע של המחרוזת שנות ה90 היה מ ד ה י ם ומרגש. לא האמנתי שאני עושה את התנועות של DO WHAT YOU LIKE. גם DWYL וגם TAKE THAT AND PARTY??? עובדה שהם שחזרו את הקאבר של הדיסק? ו IT ONLY TAKES A MINUTE זה לא הופיע בסט ליסט וזו היתה מחרוזת מדהימה, מרגש ומפתיעה. לא האמנתי שאני רואה אותם שרים את השירים האלה. BABE, A MILLION LOVE SONGS, pray וRMF, כל כך אבל כל כך אוהבת את השיר הזה נהניתי מכל דקה בשירים האלה. never forget היה אחד הרגעים האהובים עלי. אחר כך אני כבר לא זוכרת מה הם שרו. אפשר לסכם- העיקר החוויה - הייתי שם! הגשמתי חלום. ובפעם הבאה אני פשוט אקשיב לעצתכן ולא אסע יותר דרך חברת נסיעות. עדיף להרכיב את החבילה לבד... לבסוף - יש לי רק שלוש מילים להגיד לכם - רובי וויליאמס ה מ ל ך !!!!!
האמת שהתלבטתי כי היה כל כך קצר וגם קצת הייתי בטראומה. נסעתי עם תהילה מהפורום בחבילה של ה-30.6 עד ה-3.7. הטראומה התחילה מהעובדה שהחליפו לנו 4 פעמים את המלון וקיבלנו את השובר של המלון רק יום לפני, בעצם הבאסה עוד התחילה לפני כשהיינו אמורות להיות במלון באותו רחוב שג'ייסון גר וכבר קבעתי עם המתכתבת הלונדונית שלי שתיקח אותי אליו אבל כמובן שתודות ליעילות של חברת הנסיעות ששמה מתחיל בא הכל השתבש. הגענו ב-30.6 בערב ללונדון עם קבוצה של 15 בנות, שלמרבית הפלא לא שמעו על הפורום ועל הקבוצה וכמובן שפמפמתי והמלצתי לכולן להצטרף בטענה שככל שיהיו יותר אנשים בקובצה יותר סיכוי שהם יבואו לארץ
