אז עכשיו תורי

[l שי l]

אז עכשיו תורי

לספר משהו קטן שקורה לי לאחרונה מבחינתי אחד ההשגים "המעשיים" הגדולים של השימוש בתל"א הוא הקשר ביני ובין הבן שלי, שלא אלאה אתכם בפרטים אבל היו מסכת של עימותים לא קלים מבחינתי אני לא אשף בשימוש במודל על כל שלביו ואני לא ממש מקפיד על שפת תל"א בכל הזדמנות שיש לי, אבל אני מצליח לאחרונה לעצור לרגע ולהביט על האדם שמולי ולראות אותו שם, במקרה הזה , להביט על הבן שלי ולראות שם אותו ואותי משתקף בו. על המקרה המדובר סיפרתי בסדנה בה אני משתתף, ומכיוון שהוא משמעותי בעיני ובעצם עבורי מהווה הבנה חדשה אני מביא אותו גם לכאן. תצפית: (הא!) צהרי יום שישי, אחרי ארוחת צהריים, הבית ישן, שגיא, הבן שלי (בן6) יושב לו על הרצפה לפני התנור, ומשחק בביבלייד, תוך השמעת צווחות שמחה רמות. אני עייף, מת לישון, ניגש לבצע נוהל רגיל של השתקת ילד משהו בסגנון "שגיא!!! תהיה בשקט אני רוצה לישון!!!" בדרך כלל אחרי הפעם החמישית ועם עליית הטון הוא גם משתתק. הפעם, הבטתי בו, ופתאום, ראיתי ילד שמח במשחק שכולו שקוע בו והביטוי שנותן לשמחה הזו הם הצווחות האלו, שלא מאפשרות לי לישון. אני כבר מזמן שכחתי איך זה להרגיש ככה, אז עצרתי לרגע, ניגשתי ונשכבתי לידו, ושאלתי אותו "כיף לך עכשיו?" הוא הביט בי, ואמר לי "כן כיף לי מאד אני אוהב בייבלייד" אז אמרתי לו "כיף לי לראות אותך שמח כל כך, כיף להיות ילד נכון?" "כיף להיות ילד" הוא ענה לי. "יודע.." אמרתי לו "גם אני הייתי ילד פעם" "בטח שאני יודע" הוא אמר בגיחוך קל "בטח שהיית ילד, כולם היו ילדים" "נכון, כולם היו ילדים, אבל לפעמים שוכחים איזה כיף זה להיות ילד" אמרתי לו והוספתי "אני גם שכחתי לאחרונה קצת איך זה ליהיות ילד" "אבא" הוא אמר והרים ראש לראשונה נועץ את העיניים המקסימות שלו בי "רוצה שאזכיר לך?" "כן," אמרתי לו "רוצה" היו שם חיבוקים ונישוקים מאד חזקים, אבל ההבנה הקטנה שלי כאן היא שבמחי יד הייתי יכול להחמיץ רגע כזה קסום, מבלי משים, ככה פשוט לומר "שגיא שקט!!!" ולהעדיף את המקום שלי על שלו. הצורך הראשוני שלי בשקט התחלף בצורך אחר שלי, שהוא חיבור עם שגיא. אני מאחל לעצמי שאוכל למצוא את המקומות האלו, של החיבור ביננו שוב ושוב.

 

[א ג ם]

../images/Emo182.gif../images/Emo24.gifאהההההההה

וואו , התרגשתי מאוד לקרוא את הסיפור וממש הייתי המומה בשלבים שונים של הקריאה, פשוט כי אני כל כך לא רגילה להתרחשויות כאלו, אלא יותר למהלך הרגיל שתיארת בהתחלה. אני מתרגשת כל כך לשמוע איך אתה מנסה ליישם את השפה החדשה ואת המודעות החדשה שנראה שאתה רוכש ועוד יותר על התרומה שאתה נתרם מכך, כי כל כך חשוב לי לפתח את ההרמוניה, החום והתמיכה בין בני-אדם ובמיוחד בין הורים לילדים. המילים שאמרת נשמעות לי כל כך מחוברות לעצמך ומאפשרות יחסים עמוקים וחמים וכל כך רחוקות מהשפה אליה אנו מורגלים שהדמעות שעלו בעיני תוך כדי קריאה,מבטאות לא רק את ההתרגשות אלא גם את האופטימיות שמילאה אותי כשראיתי שבכל זאת אפשר לסגור על הפער בין האפשרי לבין הקיים במקומות שהקיים רחוק מלענות על הצרכים העמוקים ביותר שלי. תודה על השיתוף שהעניק לי רגעים אלו של ....ממש אושר.

 

[תלתלית]

../images/Emo140.gif

קראתי שוב ושוב התרגשתי מאד. אני מאחלת לך עוד רגעים כאלה.. של קסם טהור.

 

[l שי l]

תודה

 

[kung fu]

כיף לקרוא ../images/Emo13.gif

ממה שקראתי בפורום, אז הבנתי שיש מודל כלשהו לתקשורת לא אלימה, ולומדים את המודל הזה בקורס כלשהו? בכל אופן, אני פשוט מודעת למילים בהן אני משתמשת. אני עושה שימוש לטובה במילים שלי. למשל, אומרת "רוצה" ולא "צריכה", מודעת להשפעת המילה. מודעת לאנרגיה שיש לכל מילה. הגעתי לזה דרך הספר ארבע ההסכמות, שהכותב (דון מיגל רואיס) מדבר שם על טוהר המילה (שימוש במילים לטובה, להגיד דברים רק שמתכוונים אליהם, וכדומה)

 

[l שי l]

כן, זה נכון, תקשורת לא אלימה

מדברת בעצם על מודל של שימוש בשפה. השימוש במודל הזה אמור ומצליח בעצם ליצור אפשרויות לדיאלוג ולקירוב. השימוש בשם "תקשורת לא אלימה" הוא בעצם תרגום ישיר של Nonviolent Communication, ובעברית מקוצר ל"תל"א" אנחנו נתקלים בהמון מקרים של רושם מוטעה שנובע שהשם הזה והמגמה כרגע היא לנסות למצא שם חדש לתחום כמו "תקשורת אמפתית" או "תקשורת מקרבת" אם המודל מעורר בך עניין אני מציע כניסה אל מאמרי הפורום ואל הקישורים

 

[kung fu]

תודה, קראתי אותם ../images/Emo13.gif

 

[mira ker]

מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור שלך.

אבל יש לי מספר השגות, לא לגבי השיטה, אלא לגבי המטרה. מהסיפור אני רואה שבעצם רצית לישון, והילד שהיה שקוע במשחק השמיע קולות בעיקבות המשחק. ברור שהילד לא הפריע בכוונה. בזה שהבנת את צורת המשחק שלו, בעצם לא השגת את המטרה. מצאת מטרה אחרת. זה נחמד כשהמטרה לא מספיק חשובה. למשל אם צריך ללכת לבית הספר, והילד פתאום החליט להיות שקוע במשחק. מה אומרים במצב כזה לפי חוקי תקשורת מקרבת?

 

[מיצקי]

על פי חוויתי מתקשורת מקרבת

המטרה אינה לשנות מטרות או לעוקפן אלא לבדוק מה הצרכים של הנוכחים בדיאלוג/מערכת יחסים, ולחפש דרך לענות עליהם לרווחת כל השותפים במידה שניתן. כך שכאשר הילד שקוע במשחק, והגיעה השעה ללכת לבית הספר הייתי אומרת לו, "אני רואה שאתה נהנה, היית רוצה בטח להמשיך ולשחק. מכיוון שהשעה שמונה וחשוב לי שתספיק להגיע לבית הספר בזמן, אני רוצה לבקש ממך לסדר את המשחק, ולהמשיך בפעם אחרת, איך זה בשבילך?. ואם הוא יאמר שהוא לא מוכן, אמשיך את הדיאלוג.... (כאשר אני יודעת בפנים שלשנינו יש צורך לתרום אחד לשני, ולהביא לשמחה איש לרעהו).

 

[l שי l]

מירה.

אני חושב שמדובר בשפה, או בשיטה ולא במערכת של "חוקים" העניין הוא גם לא אם יתקיים צורך כזה או אחר שלי (שהילד ילך לבית הספר, שהילד יאכל, שהילד ילך לישון) העניין הוא לראות אותו שם לראות פשוט, ולראות שגם לאדם שמולי יש צרכים משלו - כמו במקרה של משחק במקום ללכת לבית ספר. אני כל כך רגיל הייתי לחשוב שיש "מטרות" לגיטימיות ויש כאלו שלא כמו "משחק" זה לא לגיטימי אבל "ללכת לבית ספר" זו "מטרה" לגיטימית. (ביננו לאיזה ילד יש "צורך" ללכת לבית ספר). מזכיר לי מקרה שקרה לי בשבוע שעבר מגיע הבוקר עם כל התהליכים של בוקר, התלבשות וכל הבלאגן הידוע. לגרור את שגיא מהמיטה זה עונש להקים אותו לוודא שיתלבש ושיתרחץ והכל והוא.. הוא נשכב למרגלות התנור הגדול, ואומר לי "אני חולה" אני מביט בו והוא לא כל כך נראה חולה, הוא פשוט לא רוצה ללכת לבית הספר. (כך אני מפרש את ההתנהגות הזו) עשיתי תרגיל, התחלפתי איתו לרגע, אני הייתי הוא, ילד בן שש וחצי מוקף בחמימות של תנור, בחוץ גשם, בית ספר, מליון ילדים, מורה גועלית, הסעות רעש, וכאן ליד התנור, יש שקט ויש אבא ויש בית ויש חום, מי היה רוצה ללכת לבית ספר... אז החלטתי אני שאני רוצה אותו לידי היום, קשה היה לי לחשוב עליו מסתובב עם התחושות האלו בחוץ היום ולקחתי אותו איתי לעבודה. היה לי חשוב שיאמר לי שהוא פשוט רוצה להשאר איתי, אבל הוא דבק בגרסה שלו שהוא לא מרגיש טוב (שזה בעצם נכון) ושכואב לו הגרון, אז החלטתי לעבור דרך הרופא, שכמובן אמר לי שאין לו כלום. אחרי שיחה וחיבוקים הוא אמר לי "אבא, עבדתי עליך אני לא חולה פשוט רציתי להיות איתך היום" - איזה משפט משמח זה עבורי, מה כדי שילד יהיה איתי הוא חייב להיות חולה? לא יכול להיות איתי סתם ככה כי בא לו להיות איתי? אז בילינו יום נפלא יחד איתי בעבודה, הוא לקח תיק ועשה שיעורי בית שהחסיר (לנקות את המצפון שלי) ויצאנו לארוחת צהריים יחד ושוחחנו, והפרענו לאנשים בעבודה, ועשינו מטוסים מנייר וזרקנו אותם על עידן שיושב לידי בעבודה, וחזרנו הביתה מוקדם. אז מה היה שם? היה ילד אחד שרצה להשאר עם אבא שלו, באמת רצה, ולא ידע איך לבטא את הרצון הזה, וזה לגיטימי, כן. והיה אבא אחד, שבדרך כלל היה מתעלם מהרצון ההוא, ושולח אותו לבית הספר עם מטען כבד בלב. אז מה "הפסדנו" כאן? 1- יום לימודים (גם כן הפסד...) 2- יצרנו "תקדים" (מילה שהורים מאד מפחדים ממנה) מה הרווחנו? 1- יום כיף לשנינו . (בלי לפגוע בצורך שלי ללכת לעבוד) 2- התקרבות ביננו 3- לימוד מסוג אחר 4- למרבה הפליאה, ה"תקדים" מתברר כפחד שווא, כי שגיא יודע שכשיבקש להשאר הצורך שהוא מביע יחשב וזה יותר חשוב עבורו מלהשאר בבית לכן הוא לא הביע עד עכשיו רצון להשאר. היום אנחנו עושים אוהל בחדר שינה שלו וישנים בשק שינה.

 

[אונסן]

חשוב לי שנשים לב..

אני חוששת מעט שאנשים שיקראו את שני הסיפורים יבינו לא נכון ויחשבו שמדובר בשפה של נחמדות, וויתורים על הצרכים שלנו. זה לא מה שאני ראיתי בסיפורים שלך, ועל מנת לחדד , אני רוצה להדגיש שלא מדובר בוויתור, אלא בצרכים שמשתנים. מסתבר שכאשר אנחנו לוקחים גם את הצרכים של השני בחשבון, הצרכים שלנו עשויים להשתנות - בעזרת תקשורת מקרבת אנחנו נהיים מודעים יותר לצרכים שלנו, ברור לנו מהם ולמה הם, ומודעים יותר לצרכים של השני/ה ואז הצרכים ההדדיים שלנ ועשויים להשפיע זה על זה ואנחנו נפתחים לראות גם דרכים חדשות למילוי הצרכים האלו. והכי אני אוהבת בתקשורת מקרבת עם ילדים - שהם לומדים שיש מקום גם לצרכים שלהם. אין איזה צורך של "הגדולים" שחשוב יותר מהם! תמיד! הם לומדים לבטא את עצמם בביטחון, הם לומדים שאוהבים אותם בכל מקרה והם לומדים להיות מחוברים לעצמם ולהאמין שהצרכים שלהם חשובים (ולא צריך להגיד שאני חולה רק כדי שהצורך שלי להיות עם אבא יחשב) אני מאמינה וגם רואה בחיים שילדים שלומדים את כל זה בעזרת תקשורת מקרבת - לוקחים בחשבון גם צרכים של אחרים וגם של מבוגרים ומשתדלים להתחשב יותר גם הצרכים של המבוגרים. כי זה צורך שלהם גם - ולא "כי ככה מנומס" או "ככה צריך" או כי "אבא יכעס אם לא.." אז זהו - אם החידוד תרם למישהו/י - אני שמחה והמון תודה שי על הסיפורששוב מילא אותי באופטימיות ואמונה. אונסן

 

[l שי l]

אז זהו

שאני כאן מביא פחות את הצורך שלי ואיך הוא מתממש בסיפור הזה (והוא התממש!) אלא מביא את המקום של שגיא, שקצת יותר מבין שיש מקום לצרכים שלו. זה מצחיק, שכשיש ביננו מריבה או וויכוח אני גם קצת גאה שהוא עומד מולי ועומד על הצרכים שלו ולא מתקפל, מכיר בלגיטימיות של הצרכים שלו. אני חושב שזו נקודה שחשובה לי בעיקר מכיוון שהילדות שלי היתה שונה, ובקלילות הייתי יכול לשכפל אותה ולהעתיק אותה אל שגיא. ואני עדיין נלחם יום יום להבין את זה. אז העיקר כאן בסיפור הוא לא מילוי הצרכים שלי אלא ראיית הצרכים של האחר ונסיון לצאת מהשבלונה של "חובת ההליכה לבית הספר היא צורך שלי" הצורך שלי היה שונה כאן הצורך שלי היה לצאת לעבודה בזמן ואכן עשיתי את זה. התווספו אלוי צרכים נוספים.