אז

[רננהלי]

אז

לא קיבלתי את העבודה בסוף וזה נורא העציב אותי. הפיל אותי. מכירים את זה שלמשהו יש לא רק ההשפעה הספיציפית שהיא תוצאה ישירה אלא הוא שולח גלים מסביב? לתחושות שלי בקשר לעצמי בכל מיני תחומים. אז ככה זה היה באיזשהו מקום התגברתי. ואני מרגישה יותר טוב. למדתי מכל התקופה הזו שבה חיכיתי לתשובה. הכנתי את עצמי נפשית. ועכשו אני יכולה להמשיך לחפש עבודה. ובינתיים הבוסית שלי נורא שמחה לשמוע שאני ממשיכה לעבוד ולא עוזבת לעבודה אחרת. טוב, חשבתי שאני אכתוב עוד אבל אני חושבת שעדיף שאפרוש לישון כרגע כי מחר בבוקר אני פוגשת אותו

זה "יום עאסל יום בסל" איתו. רגע אחד טוב ואני שמחה ומאושרת, ורגע אחר כך חושבת לעצמי: לא, לא רוצה. זה לא זה. חסרים בו דברים חשובים לי מדי. ואז פתאום נראה לי שאני מדמיינת שחסרים, ולא ממש יודעת להגדיר מה אני רוצה שיהיה שאין. די מבולבלת כמעט חודש אנחנו יחד. תוהה מה אני מרגישה אחרי חודש. מה אמורים להרגיש אחרי חודש? יותר מזה? פחות מזה? יודעת שאין חוקים, ובכל זאת תוהה...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שמחה שאת מתאוששת מהאכזבה.

זה אכן יכול להפיל מאוד.

 

[ס י י פ נ י ת]

מה מרגישים אחרי חודש?

אני לא יודעת אם קיים דבר כזה ש"אמורים להרגיש" אבל אם הייתי צריכה לענות על כך [ואני כן

] אני חושבת שהייתי עונה שאחרי חודש צריך להרגיש - ציפייה לחודש הבא. כי הרי החודש הראשון הוא ירח דבש, ואז רוצים להרגיש עוד ועוד מן המתוק ההתחלתי הזה, לא? מצטערת בשבילך על העבודה אבל שמחה שאת לא מתייאשת. לא ליפול. להרים ראש. כל עכבא לטובה.

 

[רננהלי]

ציפיה לחודש הבא

תשובה יפה וזה לא פשוט בכלל כי יום אני מרגישה ככה, ויום אחר כך אני מרגישה אחרת. למשל, היום נפגשנו. ולא היה לי כל כך טוב, למרות שלכאורה הכל היה נראה בסדר. פתאום הוא לא מספיק מצא חן בעיניי. פתאום הוא לא היה נראה לי מספיק טוב, מפסיק ראוי בשבילי (סליחה שאני נשמעת סנובית). היה נראה שיש בו יותר מדי פגמים שאני מצפה שיהיה אחרת. פתאום שאלתי את עצמי אם אני לא מתפשרת מראש כי אני חוששת לא למצוא את האדם שאני באמת רוצה, ושאין כזה אדם. ויש לי בעיה עם איך שהוא נראה. אבל לא עם המראה ממש. גם כי אני לא כזה מחשיבה מראה חיצוני, וגם כי אם אני מסתכלת על הפנים שלו, אז הן בעצם יפות אפילו. אבל משהו בתנועות הגוף שלו, במה שהוא משדר לא מוצא חן בעיני. הוא ביישן, והחוסר בטחון מתבטא בתנועות הגוף שלו ובמבט שלו. וקשה לי עם זה. לא עם זה שהוא ביישן, זה לא אכפת לי. אבל משהו בתנועות הגוף המגושמות שלו מפריע לי, קשה לי. כי אני מרגישה שזה אומר עליו משהו. משהו שאני לא אוהבת, ואני לא יכולה להסביר מה. אולי יש בזה משהו ילדותי, שאני לא אוהבת. טוב, הוא במסנג'ר... אני עונה לו אין לו חוש הומור. הוא משתדל אבל כמעט ואין לו. אולי זה מפריע לי. אני תוהה אם להגיד לו משהו על איך אני מגישה. כדי שידע שזה ככה אצלי: יום ככה ויום ככה. מה נראה לכם? אני מפחדת שבסוף (אם זה יקרה) אני אפיל עליו פרידה בבום, שהוא לא יהיה מוכן לזה (זה דברים שכבר קרו לי, וחשבתי על זה שאולי אני 'מרמה' את הצד השני כי אני לא מספיק כנה)

 

[opalit]

אני חושבת..

שזה בסדר שאת עדיין בוחנת את הקשר, לדעתי זו מעלה , ומגיע לך לבחון, ולבדוק עד כמה הוא ראוי לך. אם המחשבות עדיין רק בגדר תהיות והססנות פנימית שלך,אז דעתי היא שכדאי שתתני כמה ימים, זמן, לפני שאת מעלה בפניו את הספקות, תראי איזה ימים גוברים יותר- ימי הציפיה או ימי ה"לא מספיק". ואם תבוא פרידה, זה רק טבעי שעניינים מסתדרים או לא אחרי זמן קצר כ"כ. אני חושבת כך כי ברגע שהוא ידע משהו עלול להתערער, אולי הביטחון, אולי החותמת שאת עדיין סקפטית ואולי כלום. אבל אולי.. זו רק דעתי.

 

[רננהלי]

כן

יש משהו במה שאת אומרת. מזה אני חוששת. כי מצד אחד אני רוצה להיות כנה ולא לתת לו להרגיש דברים לא נכונים. אבל מצד שני, זה באמת עלול להרוס כי בשלב הזה הכל שברירי עדיין ולא ברור. אני חושבת שאם הייתי במקומו והוא היה אומר לי משהו כזה, זה היה מוריד לי את הבטחון לגמרי. מוזר, בהתחלה כל הזמן הייתי מסתכלת לו בעיניים כשדיברנו. יש לו עיניים יפות והיום אני כבר לא מסוגלת כמעט. משתדלת, ואז מרגישה שזה יותר מדי בשבילי. וגם המשיכה הפיזית שלי אליו, שהיתה חזקה מאוד בהתחלה, קצת ירדה. בגלל שאני כל כך לא בטוחה בעצמי ובמה אני רוצה, אני גם מפחדת קצת להיות איתו ברבים. בקרוב יש איזה אירוע כזה ששנינו הולכים אליו, ששם נפגוש חברים שלי וגם חברים שלו, ואני קצת מתביישת מזה. רוב הזמן אנחנו מבלים לבד, רק שנינו.

 

[להבה ירוקה]

אולי זה פחד ?

אני מאד מזדהה עם מה שכתבת. אחרי שההתחלה הראשונית ראשונית עוברת, פתאום יש אצלי קושי כזה, כמו שתיארת, להסתכל בעינים, או שהמשיכה יורדת...משהו מוזר קורה. נכנסים עוד פקטורים, מעבר להתלהבות הראשונית שהציתה את העניין. אני תוהה אם זה לא פחד ממחוייבות. או ממשהו אמיתי ששונה מפנטזיה. כי הפנטזיה היא האש והפרפרים של הרגע הראשון. אני חושבת שזה יופי שאת ממשיכה לבחון ולתת צ'אנס. קרה לי פעם אחת שהתגברתי על הפחדים האלה - ונוצרה אהבה גדולה למשך יותר משנה. קרה לי גם שלא התגברתי על הפחדים, ואולי אלה היו אינסטינקטים בריאים שאמרו לי שאין חיבור.