הילד שלי רצה אח או אחות. הוא גם רצה כלב. ואופניים חשמליים
לכולם עניתי בשלילה והוא נשאר בחיים.
ואת יודעת מה, לא נותר בו שום טראומה.
כאילו, כלב בכלל היה סיפור.
החברות שלי היו בהלם שאני מסרבת לו לבעל חיים כזה או אחר.
ואני עמדתי על שלי.
לא אוהבת בעלי חיים וגם לא מוכנה לטפל בשום יצור חי.
ולקנא? אפשר גם לקנא. זה בסדר גמור.
הוא שאל כשהיה צעיר במי אני מקנאה?
נו, ברור שעניתי לו. בבנות שיש להן שיער חלק.
וכך שוחחנו על הרגש הזה שהורג כל חלקה טובה.
וגם לא פעם אמרתי לו - שהדשא של השכן לפעמים ירוק יותר.
לא אוהבת לומר לו שהדשא של השכן - שרוף.
לא מלמדת אותו ליהנות על חשבון אומללות האחר.
למרות שגם את זה צריך להכניס לחיים מדי פעם.
ולמצוא אחאים? לזה בכלל אני מתנגדת.
הם לא בני משפחה ולא יהיו.
הם שותפים לזרע.
כך הסברתי לבני כשיום אחד שאל אם התורם תרם לעוד נשים.
ואם יפגוש אחד מהם הוא יידע שהוא שותף לזרע ולא קרוב משפחה
כזה או אחר.
דבר שני - קשר גנטי בעיני שווה לכלום. כמובן מנקודת מבטי.
וסיפור הכי יפה ששמעתי על יחידניות
חברה שלי מצאה אח שכזה והסתבר לשתיהן
שהן נתנו את אותו השם.
והשם של הילדים די חריג.
בקיצור, מנפלאות החיים
ואם תמצאי אחאים - תחזרי לספר