אחים במילואים ../images/Emo195.gif
בטח יש לכמה מכם אחים שמשרתים בצבא,או כאלה שכל שנה הצבא הנודניק מוצא לנכון לדחוף אותם לכל מיני חורים במסגרת המילואים(סלחו לי על ההתבטאות אני נורא עצבנית מזה פשוט..) כמו עם אח שלי(כל שנה מילואים,לא יעזבו לי אותו שנה אחת בשקט!) מה אתם מרגישים כשהאחים שלכם לא בבית ואתם יודעים שהם בטווח סכנה? איך אתם מתמודדים על זה? איך מעבירים את הזמן כדי להקל על המצב ועל המחשבות שרצות בראש? איך המשפחה בסיפור? כשאני הייתי בת 3 אחי הלך לצבא,אני זוכרת אותו בערך מגיל 5-6,כשהוא היה חוזר עם מדים,לפעמים הוא היה נראה קטאסטרופה! מלוכלך,רעב מת,פצוע מכל הכיוונים,פלא שאני כ"כ כועסת שלא שומרים לי עליו? רק לרוץ אליו ולחבק אותו...ולהראות לו שאני התגעגעתי אליו ושאני אוהבת אותו ולשניה לא הפסקתי לחשוב עליו ולדאוג לו. למרות שכל שנה הוא יוצר לחודש מילואים,אני לא למדתי להתמודד,כמה מפליא - אני רק מנסה לישון כדי להעביר את הזמן,לשלוח לו הודעות שיתקשר אלי(והוא אף פעם לא מתקשר אלי כשהוא במילואים,לא יודעת למה הוא לא רוצה לדבר איתי אף פעם),ולבכות בלי סוף,בלי מצב רוח,רק מחכה לו...לפעמים המשפחה צוחקת עלי,אומרים לי:"מחכה לאהובך שיחזור?" חחחחח אבל הוא כ"כ חשוב לי..לפני כמה זמן דיברנו על הנושא הזה שהוא לא שומר על עצמו,אז הוא אמר:"אני אמות הרבה לפניך,אני מבוגר ממך וטבעי שאני אמוך לפנייך,את תשמרי על עצמך,את צעירה,תחיי את החיים שלך,תתחתני,תלדי ילדים ותיהי מאושרת" אמרתי לו בתגובה מיידית:"מאמי,אני לא אתחתן ולא אלד ילדים בלי שאת תיהיה איתי לאורך כל הדרך,עד עכשיו היית איתי תמיד,אל תעזוב אותי אל תלך לי למילואים ולא לשום מקום שמסכן אותך! בלעדייך אני לא אחגוג אפילו יום הולדת!" אני ממש עומדת לכתוב עכשיו כשאני כותבת לכם את זה,אני כ"כ מבואסת ועצובה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...ליועצת של בי"ס אני לא יכולה ללכת,אני לא בבי"ס כמעט,וחוץ מזה דודה שלי מורה שם והיא עלולה לפתוח ת'פה לדודה שלי ומשם הכל ירוץ במשפחה... לפעמים פשוט בא לי חיבוק מאח שלי ואז אני מרגישה שהכל יהיה בסדר,כמו שפעם הוא היה...אף פעם לא היינו מדברים הרבה,רק הייתי מספרת לו מה עובר עלי,והוא לא היה מגיב מילולית,הוא היה רק מחבק אותי ואומר:"יהיה בסדר מאמי" ותמיד הייתי מרגישה שבאמת יהיה בסדר...הבן אדם הזה פשוט מקסים!
בטח יש לכמה מכם אחים שמשרתים בצבא,או כאלה שכל שנה הצבא הנודניק מוצא לנכון לדחוף אותם לכל מיני חורים במסגרת המילואים(סלחו לי על ההתבטאות אני נורא עצבנית מזה פשוט..) כמו עם אח שלי(כל שנה מילואים,לא יעזבו לי אותו שנה אחת בשקט!) מה אתם מרגישים כשהאחים שלכם לא בבית ואתם יודעים שהם בטווח סכנה? איך אתם מתמודדים על זה? איך מעבירים את הזמן כדי להקל על המצב ועל המחשבות שרצות בראש? איך המשפחה בסיפור? כשאני הייתי בת 3 אחי הלך לצבא,אני זוכרת אותו בערך מגיל 5-6,כשהוא היה חוזר עם מדים,לפעמים הוא היה נראה קטאסטרופה! מלוכלך,רעב מת,פצוע מכל הכיוונים,פלא שאני כ"כ כועסת שלא שומרים לי עליו? רק לרוץ אליו ולחבק אותו...ולהראות לו שאני התגעגעתי אליו ושאני אוהבת אותו ולשניה לא הפסקתי לחשוב עליו ולדאוג לו. למרות שכל שנה הוא יוצר לחודש מילואים,אני לא למדתי להתמודד,כמה מפליא - אני רק מנסה לישון כדי להעביר את הזמן,לשלוח לו הודעות שיתקשר אלי(והוא אף פעם לא מתקשר אלי כשהוא במילואים,לא יודעת למה הוא לא רוצה לדבר איתי אף פעם),ולבכות בלי סוף,בלי מצב רוח,רק מחכה לו...לפעמים המשפחה צוחקת עלי,אומרים לי:"מחכה לאהובך שיחזור?" חחחחח אבל הוא כ"כ חשוב לי..לפני כמה זמן דיברנו על הנושא הזה שהוא לא שומר על עצמו,אז הוא אמר:"אני אמות הרבה לפניך,אני מבוגר ממך וטבעי שאני אמוך לפנייך,את תשמרי על עצמך,את צעירה,תחיי את החיים שלך,תתחתני,תלדי ילדים ותיהי מאושרת" אמרתי לו בתגובה מיידית:"מאמי,אני לא אתחתן ולא אלד ילדים בלי שאת תיהיה איתי לאורך כל הדרך,עד עכשיו היית איתי תמיד,אל תעזוב אותי אל תלך לי למילואים ולא לשום מקום שמסכן אותך! בלעדייך אני לא אחגוג אפילו יום הולדת!" אני ממש עומדת לכתוב עכשיו כשאני כותבת לכם את זה,אני כ"כ מבואסת ועצובה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...ליועצת של בי"ס אני לא יכולה ללכת,אני לא בבי"ס כמעט,וחוץ מזה דודה שלי מורה שם והיא עלולה לפתוח ת'פה לדודה שלי ומשם הכל ירוץ במשפחה... לפעמים פשוט בא לי חיבוק מאח שלי ואז אני מרגישה שהכל יהיה בסדר,כמו שפעם הוא היה...אף פעם לא היינו מדברים הרבה,רק הייתי מספרת לו מה עובר עלי,והוא לא היה מגיב מילולית,הוא היה רק מחבק אותי ואומר:"יהיה בסדר מאמי" ותמיד הייתי מרגישה שבאמת יהיה בסדר...הבן אדם הזה פשוט מקסים!
