אחים שכולים - איך מתמודדים?

[דנה אז]

אחים שכולים - איך מתמודדים?

במסגרת עבודת ביקרתי בבית ספר יסודי. ועלו לשיחה כמה אחים שכולים, שאבדו אחים כשהיו מאוד צעירים. לא בטוח שבכלל הכירו את האח שאבד.
אבל את כאב האובדן, וצער ההורים הם נושאים איתם. התמודדות אחים שכולים היא לא פשוטה.
בגיל הצעיר שהם תלויים בהוריהם, ואלה שאבדו את היקר מכל אינם שם בשבילם... וגם האח/ות שאינם. והעניין הלא ברור עם המוות.
בגיל מבוגר יותר בו הם מבינים את האובדן, וכואבים את האח שאבד. ומתמודדים בדרכם שלהם עם העצב.
אחד הילדים איבד א כשהיה פחות משנה, היום הוא בכיתה ו' ואומר בגילוי לב, ובכאב רב שאמו אינה שם בשבילו. וזה מעורר בי עצב רב עבורו ותהיות ומחשבות לא פתורות.

יש לי חברה ששכלה את בנה, וביגונה ילדיה ננערו אותה כדי שתחזור להיות איתם, והסבירו שאם לא תחזור תאבד גם אותם.
יש לי חברה שהיא אחות שכולה, שאובדן האחיה משפיעה עליה עד היום. בחרדה לילדיה, בתחום שבחרה.
כהורים בחרנו את הדרך שנראת לנו נכונה עבורנו ועבורה, אבל איננו יכולה לראות את האובדן דרך עינייה, איננו יכולים להתמודד במקומה.
רק להיות שם בשבילה לאורך הדרך...
מה מקומם של אחים שכולים? איך הם מתמודדים?

 

[אורי_ח]

היום לפחות יש לגיטימציה להתאבל

בעצם נכנסתי לראות האם מישהו הגיב לפנייה שלי.

דנה, היום לפחות מדברים על הנושא.
אח ואחות - יש להם "לגיטימציה" להתאבל. פעם זו הייתה פריבילגיה של הורים, אלמנות ויתומים.

משרד הביטחון - אגף משפחות כבר לא מתעלם. בראשית העשור הקודם הייתי בין הראשונים שזכו להשתתפות כספית בטיפול פסיכולוגי. זה נחשב לחידוש מהפכני. עניין של התפתחות מודעות לנושא. אם הייתי זוכה לכך בשנת 67, כשאחי נהרג, החיים שלי היו (אולי) קלים יותר.

אפילו בפורום הזה ממש, שהייתי אחד ממייסדיו (חפשי בארכיון), התייחסו אליי בהתחלה כ"חיה מוזרה", אבל זה השתנה די מהר. עוד אחים הצטרפו ואחיות כמובן. הפורום היה במשך כמה שנים בית שני בשבילי.

פעם אח/אחות שכולים, במקום לקבל חיבוק חם ותומך (ומתמשך) היו בד"כ שומעים: "תשמרו על ההורים..." (ומי ישמור עלינו?).
ואני מעולם לא חשבתי שמשהו משובש בעניין הזה. פשוט נשאתי "בגבורה" את האובדן. והגוש היה בתוכי... עד שהתפרץ, כי לא יכולתי להכיל יותר.

איני יכול לומר שההורים "לא היו שם בשבילי", מן הסיבה שהם לא היו שם גם קודם.
אבל זה מקרה פרטי שלי, והדוגמאות שהבאת אכן משקפות אמת לאמיתה.

שבת שלום וברכה חמה
אורי

 

[דנה אז]

אורי שלום

התיחסותך למרות השנים שעברו, מראה את משמעות האובדן עבור האחים. היום יש יותר לגיטמציה.
ועדיין לא בטוחה שיש הבנה.


בזכותך חזרתי אחורה לתחילת הפורום ותקופות אחרות.
הדברים שקראתי לא היו פשוטים, אבל רק במקום כמו הפורום הזה, האחים השכולים, וההורים השכולים יכולים לשתף ויהיה מי שיקשיב, ויהיה מי שיבין.
אתה מוזמן לשתף פה בפורום. הוא נועד לכל מי שחווה את השכול.
ואני פה להקשיב, לנסות להכיל ולתמוך

 

[adidin]

נכנסתי לפורום הזה בתור אחות שכולה

ואני לא חושבת שיש להתייחס לזה שונה.
הכאב לא שונה מכאב של קרבה משפחתית אחרת.
אני איבדתי את אחותי לפני ארבע שנים, ביום שישי יש אזכרה ונורא קשה לי עכשיו פתאום, מרגישה את זה יותר מכביד מלפני.
מה עושים? :/

 

[דנה אז]

עדידי יקרה

אובדן אח הוא קשה מנשוא.
יכולה רק להציע לך את הדרך שמתאימה לי, את תצטרכי למצוא את הדרך המתאימה לך.
אני מאמינה שלהביע את הכאב ולחלוק אותו עוזרים להתמודדות.
אפשר לכתוב שירים, סיפורים, לדבר עם חברים, קרובים, או למצוא אוזן קשבת ושותפים לכאב כאן בפורום.

שולחת לך חיבוק

, שתמצאי את הכוחות לעבור ימים קשים אלה.