אחריות אישית

[hilabarak]

אחריות אישית

האם שמתם לב לעובדה שאנשים מרגישים בעבודה אחריות מקצועית ורגשית (הם לא יעזו להתפרץ על הבוס או על קליינט או על עמית לעבודה). ואותם אנשים בדיוק מגיעים הביתה ואינם מחוייבים לכלום. ניקח לדוגמא אדם שטוען שהוא חולה ניקיון או דיאטה. בבית הוא משקיע זמן יקר ששיךך לו ולמשפחה באובססיה שלו ואפילו לפעמים מטריד את הזולת בכך. בעבודה לעולם לא היה מעיז לבוא לבוס ולומר" תשמע אני חולה ניקיון, אני מגיע ב8 ועד 9 אני מנקה וצועק על כל מי שמפריע לי". הרי היו מפטרים אותו בשנייה. אז מדוע בבית הוא מרשה לעצמו. האם התשובה היא שאנשים מגלים אחריות רק כשיש עליהם פיקוח ? רק שהם יודעים שהם עלולים לאבד פרנסה ? האם הרגשה טובה איננה פרס מספק בשביל שאדם ירגיש אחראי על מעשיו ? מה דעתכם ?

 

[אדון נוטרדם]

פשש אני חייב להגיד שאתגרת קשות את

מחשבתי...תודה. מה שקורה זה בעצם הבן-אדם פוחד בעבודה שהוא יאבד את עבודתו ולכן הוא לוקח על עצמו אחריות אישית,אבל למה בעצם הוא לא פוחד שישנאות אותו בביתו בכך שהוא מטריד אותם באובססיה שלו?אני חושב שאם הבן אדם הזה היה הבוס לא היה לא בעיה לעשות את זה כי אז היה לו הכוח. טוב אני חייב להודות שאין לי תשובה לעניין ואני גם יחכה לדעות של אחרים

 

[מהורהרת12345]

האם זה חייב להיות קשור לאחריות?

הקטע עם הבן אדם הזה זה שהבוס שלו לא מספיק קרוב אליו כדיי לספר לו את האמת..ובבית הוא יכול להיות מי שהוא ולתת ביטוי לאובססיות שלו. אם הוא היה אומר אז היו מפטרים אותו,אבל זה לא אומר שזו אחריות אמיתית כי הוא עדיין בפנים חושב על אותם הדברים-זה רק אילוץ חיצוני,(כסף). וחוץ מיזה שזה תלויי בסוג האובססיה-אם זה באמת משהו בלתי נשלט ומעבר לאחריות של הבן אדם,או שהוא נותן לעצמו להרגיש ככה ולא לוקח את עצמו ביידים גם בגלל שהמשפחה או הבית נותנים לו יותר לגיטימציה לעשות-כן,כי איתם הוא מרגיש יותר נוח.ובעצם הם מעודדים משהו רע. השאלה היא בכלל למה הבן אדם לא לוקח אחריות על עצמו ונותן לאובססיות שלו לפעול,וזה קשור להמוניי גורמים ניראה לי,עוד לא התעמקתי בנושא הזה אז אין לי דיעה מה בדיוק מניע את זה ולמה ואיך.

 

[אדון נוטרדם]

אז יש לי שאלה אלייך

כשבן אדם הולך סתם ככה ברחוב הוא לוקח אחריות? או שבמצב כזה הוא משליך את האחריות על הסובבים אותו?

 

[hilabarak]

אני בהחלט חושב שזה קשור

לאחריות, גם לבוס אפשר להגיד דברים, רק בצורה שונה. בהחלט אפשר לבוא לבוס ולומר "תשמע מפריע לי שקורה דבר בסגנון כזה וכזה". לא חייבים לבוא ולומר "תשמע אני חושב שהניהול שלך מחורבן". ובכלל לדעתי התשובה לשאלה מדוע אנחנו מגלים הרבה יותר אחריות בעבודה, מאשר כלפיי עצמנו, היא נושא התוצאה. בעבודה יש שתי תוצאות ישירות שנראות תוך חודש מיום האזהרה שקיבלנו או המחמאה. שכר ופיטורין. בבית וברגש האישי אין תוצאות ישירות והתהליכים לוקחים שנים והם גם לא ברורים. אתה מזניח עצמך היום (ברמה הרגשית) ואחרי 20 שנה אתה חוטף את ההתקף לב (או סרטן) ולך תוכיח שהם בכלל קשורים. אתה קצת לא מדבר עם האישה היום ואחרי 15 שנה הנישואים מתו, אבל לך תוכיח שזה לא סתם אנשים שהשתנו. אתה רודף אחרי כסף וקריירה ובסוף אחרי 15 שנה אתה מרגיש ריקנות ואתה גם גרוש, לך תצפה את זה. הרי לידך יש מישהו שאישתו נכנעה לתכתיב ונשארה לחיות איתו והוא גם רודף אחרי כסף. בקיצור חבר טוב שלי אמר שיש אימרה "אמור לי איך אתה נמדד ואומר לך איך אתה מתנהל". ברמה הרגשית אין שום מדידה, אף אחד לא יוכל לעולם להוכיח קשר ישיר בין א לב. בין מחלת נפש לריקנות של שנים שקדמה לה, הרי בזמן המחלה בהחלט יש שינוי ביולוגי של רמת סרוטונים או משהו אחר. איך תוכיח שהביולוגיה הגיבה לריקנות? בקיצור מסתבר שאנשים "מנצלים" את חוסר היכולת למדוד את איכות חייהם, כדי להזניח אותה, כדי לא לאלץ עצמם להתבגר. לא ברור לי למה, אבל ככה זה בחיים.

 

[מהורהרת12345]

נכון

לווא דווקא להזניח אלא פשוט שזה קשה לשים לב לדברים הקטנים,ואם אתה לא ממש מחפש אז זה נאבד מבין האצבעות.. אבל לא כלכך הבנתי את הסוגייה,בסך הכל יש הרבה אנשים שכן לוקחים אחריות ולא פוחדים להתמודד עם דברים

 

[hilabarak]

הסוגייה היא שרוב האוכלוסיה לוקח

אחריות רק על מה שנוח לו. אני מכיר לא מעט בנים ובנות עם קריירה נהדרת שמחפשים זוגיות ולא הולך להם (לא מדבר על אנשים שלא רוצים, אלא על אלו שרוצים). זה אומר שיש פרוייקט זוגיות בחיים שלהם שנכשל כבר קרוב ל10 שנים. האם בעבודה הם היו מסכימים שפרוייקט ייכשל במשך 10 שנים רצוף (ולא משנה מהו)? הרי היו מעיפים אותם כמו טיל. נניח תטעני שהם לא יודעים מה לעשות. אני מדבר על אנשים שאני מכיר באופן אישי ועזרתי להם לפתור הרבה בעיות והם יודעים בודאות שיש לי יכולת לפתור בעיות סבוכות ברמה אישית. הם אפילו לא יטרחו לקדם את הנושא, הם יספרו לי כמה זה קשה ומעיק, אבל הצעות לקדם זה בכלל לא מעניין אותם. אני מדבר מניסיון אישי כמובן שברגע שהוא מגיע ל100 מקירים, כבר הופך למדגם די מייצג. אני מכיר אנשים שיש להם קריירה נהדרת ובעיות עם הילדים מכאן ועד הודעה חדשה. ואישתי מצליחה מאוד כגננת, יש תור נרשמים לגן שלה ובאמת היא עזרה להרבה הורים וילדים בגן ואותם חברה אפילו לא ישאלו אותה שאלות כלליות. והם בכלל לא מסתירים את הבעייה. זו סיטואציה מדהימה של חבר שיושב מספר על הבעייה עם הילד, אישתי (שהיא נהדרת בזה, לא תוקפנית כמוני) מנסה להציע גישה קצת שונה והאדם אפילו לא מקשיב. הוא סיפר את הבעייה וזהו, לא ממש מעניין אותו לפתור, בשביל זה הוא ישלם לפסיכולוג (או שהוא יאנח "הלוואי והיינו גרים לידכם הייתי רושם את הילד לגן שלך"). אותם חברה (זה כמה) מנהלים מאוד בכירים בתעשייה. אני מבטיח לך שאם יש בעייה במפעל, הם מטפלים בה בעצמם הם לא רואים למישהו אחר. הם כל כך עסוקים בעצמם וביקדום, שהם בכלל לא מבינים שלפעמים הבעיות קטנות ופשוטות (בגילאים 3 עד 5 ) ואפשר לפתור היום בקתול משהו שיהפך לבעייה קשה עוד 10 שנים. זו חוכמה קטנה לקחת אחריות על רבע מהחיים (קריירה או לימודים או בעייה מאוד קשה עם הבעל). כמה אנשים את מכירה שמרגישים אחריות על המיצוי שלהם, והמימוש וההרגשה הטובה בחיים והשלמות ושמחה של הילדים שלהם והחברותיות של הילדים והזוגיות שלהם וכולי ? רק תסתכלי על הפשיעה והגירושין והסמים והרווקים ואלו ששקועים לחלוטין בקריירה וילדי העשירים שמבצעים זוועות (רצח נהג המונית בהרצליה לפני 10 או 15 שנה)והמלחמות וכולי, לראות שמעט מאוד אנשים לוקחים אחריות על כל החיים. רוב רובה של האוכלוסייה לוקח אחריות רק על מה שנוח לו ואז הוא ממהר לצעוק "אני אחראי, אני קרייריסט מושבע, אני אמנם שונא את החיים שלי, אבל אחראי על הקריירה שלי" (אני נשמע מגזים, אבל הפופולריות של הסרט "אמריקן ביוטי", שתיאר בדיוק איך אנשים נותנים לחיים למשול בהם במקום שהם ימשלו בחיים,מראה שלא).

 

[yariv10]

ממש נכון

רק שאני חושב שזה מאוד קשה להצליח בהכול,וזה דורש עבודה רבה.

 

[hilabarak]

לא צריך להצליח בהכל, צריך לקחת

אחריות מלאה ומוחלטת על הכל. אחרי שלקחת אחריות מלאה ומחלטת על הכל, אתה מטפל במה שהכי מקולקל כרגע, במה שמפריע יותר וכולי. אבל אם אתה לוקח אחריות רק על מה שבא לך לקחת אחריו, אז אתה מתקן את מה שאתה רוצה ולא את מה שהכי מקולקל והוא זה שיוצר איום על אורך החיים שלך. הרבה אנשים מוצאים עצמם עם קריה מפוארת וריקנות קשה, הם לקחו אחריות רק על הקריירה, אבל הריקנות הרגה אותם. אם הם היו לוקחים אחריות על הכל, הם היו מטפלים גם בריקנות. אולי היו מסתפקים בדרגה 2 ולא ממצים לדרגה 8 או 9 (שזה ממש הרגשת שלמות). אבל כיוון שהתעלמו מהנושא לחלוטין הוא התדרדר ל-10 וזה הרג להם את החיים. אותו כנ"ל כמובן כשלא לוקחים אחריות על מימוש, זוגיות, הורות, הנאות וכולי. הסעיף שאינך מטפל בו כלל כי אין לך חשק, בדרך כלל הוא זה שיוריד אותך ביגון שאולה (אולי אחרי 30 שנה, אבל זה יקרה) .

 

[yariv10]

../images/Emo45.gif

 

[ita101]

רעיון נפלא!

"אמור לי איך אתה נמדד ואומר לך איך אתה מתנהל"

 

[hilabarak]

אמנם רעיון של חבר ולא שלי, אבל

תודה בכל זאת.

 

[ita101]

חוקי משחק שונים

בעבודה אנשים הולכים אחרי חוקי משחק והתנהגות מקובלת בעבודה לפי חוקים ונהלים. כי הם מפנימים שאם לא יהיו ילדים טובים יזרקו אותם מהר מאוד מהעבודה. בבית אין להם מה לדאוג יותר מדי. הם קובעים את חוקי המשחק. אף אחד לא יפטר אותם. ובבית הם יתנהגו איך שהם לא התנהגו כל היום. כי מה שקורה זה בעצם לא שינוי בעקבות הכרת ההתנהגות המקובלת בעבודה, אלא דיכוי היצר הפנימי והצגה כלפי חוץ, משחק, שבו אדם מתנהג לפי המקובל וכשמסתיים "תפקידו" (במשחק) יש לחץ עצום להוציא את ה"אני" האמיתי.

 

[hilabarak]

לא ברור לי מהו ה"אני" האמיתי של

האדם. בואי ניקח גננת רצינית אחראית, מגיע לגן מעבירה סדר יום למופת, קשובה לילדים הבעייתיים, יודעת לצור זרימה הכל נהדר. בואי נניח לרגע שהיא לא פועלת מפחד מההורים, אלא כי היא פשוט מקצוענית אמיתית בתחום. אותה גננת מגיע הביתה, פתאום היא עייפה מיום עבודה ומבקשת מהילדים שיתנו לה לשון. היא כועסת עליהם שהם רבים ובכלל הבית הרבה פחות נעים מהגן. הבעל מגיע והיא כועסת על ההוא וההיא ו"מספיק היה לה עם הילדים ביום העבודה ועכשיו אין לה כוח לשטויות" (ואני מדבר ממקרים שאני מכיר אישית על מורות וגננות שנחשבות למצויינות ובבית הציון סביר בקושי). מי האמיתית כאן ? הרי אותה בחורה בגן עומדת רק מול הילדים, אי אפשר להגיד שהיא משחקת אותה (זו לא סביבה של מבוגרים שאפשר להעמיד פנים). זו בדיוק אותה בחורה, פשוט במקום אחד היא מרגישה אחריות ותפקיד ובמקום השני היא מרגישה זכות לפרוק עול. לכן הבית נראה כמו גן של גננת ברמה ד' לעומת הגן שנראה כמו גן סוג א' א'. אם היא היתה רואה בבית את אותה אחריות שהיא רואה בגן סדר היום היה זורם בדיוק אותו דבר.

 

[ita101]

התפקידים משתנים

יכול להיות שבעבודה היא באמת מקצוענית. היא מתנהגת במקצועיות, אולי זה שונה מלהתנהג בטבעיות. או שהיא סיגלה לעצמה טבע מסויים (של מקצועיות) בתפקיד מסויים שיש לה. אז אולי יש כמה "אני". וזה משתנה בהתאם לתפקיד. הרי בכל מקום יש לנו תחושה פנימית מה אנחנו צריכים לעשות או איך אנחנו רוצים להתנהג, באיזו גישה. גם אם אנחנו לא בוחרים זאת במודע. אז בבית היא בוחרת, במודע או שלא, להתנהג בצורה כזאת. היא לא ממש משחקת בשום מקום אבל כשהיא לוקחת על עצמה תפקיד ההתנהגות מושפעת בהתאם. יש לך ביקורת על האשה הזאת. מכיר משהו דומה. זה דומה למקרים של מורים שמלמדים בבית הספר. יש תופעה של שחיקה. מורים שיש להם עבודה שהיא בין הקשות ביותר. להשתלט על תלמידים רבים. גם השעות מרובות. אז תדע שמורים רבים לא מתנהגים ב"טבעיות" בבית הספר. יש דברים על טבעיים שהם עושים. במקרים רבים באמצע שיעור הם יכולים לומר לעצמם "נמאס לי מכל זה" וההתנהגות הטבעית היא לעזוב, או להגיב אחרת לתלמידים מפריעים (לדוגמא) אבל ההתנהגות היא שונה בגלל הבנת המחוייבות לתפקיד. תפקיד מלאכותי שתפר להם מקום העבודה, כמו במקומות עבודה רבים אחרים. זה גם "טבעי" שמורה יגיע הביתה וירצה להתפרק. אל תשכח שלבית ולמשפחה יש גם תפקיד חשוב של תמיכה והאזנה. הרבה פעמים הבית לא תומך. ולפעמים יש באמת מצבים שונים של התנהגויות בבית. אני לא בא להצדיק. אבל זה צד אחר של המטבע. אגב, אני לא מורה בבית ספר וגם לא מתכוון להיות אחרי ששמעתי על הקשיים היום יומיים של מורים. צריך להבין שלסוג העבודה יש השפעה גדולה על ההתנהגות בשעות הפנאי. לא לכולם יש פרווילגיה להיות 100 מרוצים בעבודה. לא כולם עובדים עצמאיים מאושרים או בעלי עסקים או שכירים מרוצים. אלה שכן - אחלה! אבל יש המון אנשים שכתוצאה ממקום עבודה לא מספק או לא מתגמל או קשה, מושפעים ממש מכך. שים את עצמך במקומם, תדמיין איך זה באמת. וזה רק הדימיון. יש כאלה שיכולים להיות מרוצים בתור גננות או מורות. ויש כאלו שלהיפך. תלוי בהרבה דברים כמו מס' שעות עבודה ביום. אני בטוח שלגבי עבודות רבות היית אומר לעצמך - אין מצב שאני הייתי נכנס בכלל לתפקיד כזה, או הולך בכלל בכיוון הזה. תבין שלא לכולם היתה הזדמנות, וגם לאלו שכן - לפעמים אנשים בוחרים בחירות שמתבררות כלא הכי מוצלחות ואח"כ לעשות שינוי מבחינתם זה דבר מאוד קשה שלא נעשה בסוף. ואני מסכים שמי שלא מרוצה צריך לעשות שינוי. לפעמים הדבר מאוד קשה. אולם המחשבה היא "אין דבר העומד בפני הרצון" - זה נכון כשהאדם טוטאלי. אבל אם יש לו ילדים ומחוייבויות אחרות הרבה פעמים זה מכשיל אותו ומדכא אותו להישאר באותו מצב בגלל ה"ביטחון" שבדבר.

 

[hilabarak]

מהניסיון שלי כמדריך (והוא רב מאוד)

עולם העסקים הוא "סלחן" כלפיי עסקים שטעו או שכירים שלא שידרגו עצמם בזמן, לעומת החיים עצמם. לחיים יש דרכים הרבה יותר גרועות לגרום לאדם לשלם על הזנחת בעיות. בין אם הם מפריעות לו ובין אם הוא מתעלם. בעייה היא בעייה, למשל אם הילד שלך הולך לאיבוד (נפשית) ואתה אדם שמוסגל להתעלם. בבגרותו אתה תשלם מחיר כבד. להורי יש לא מעט חברים ש"זייפו" בהורות ומוצאים עצמם מטופלים בילדים ובנכדים כאילו חזרו לגיל 20 בעצמם. מספיק ילד אחד מתוך 3 שגדל להיות חסר אחריות, וההורים ממש הפכו למטפלים העיקריים של הנכד כולל כלכלית (ואני מכיר אישית לפחות 10 זוגות כאלו, זו סטיסטיקה כבדה, כי סך הכל אני מכיר כ30 זוגות מבוגרים). לכן ההבנה שלי או אי ההבנה שלי, לא תעזור לאותו אדם שחושב שהוא יוכל להתעלם מבעיות ולא לשלם מחיר. ביקום יש חוק סיבה ותוצאה. כל בעייה שהזנחת גודלת עם הזמן. אחרי שנה היא יותר גדולה, אחרי 5 שנים היא הרבה יותר גדולה ואחרי 20 שנה היא כבר משנה לרעה את החיים שלך. כל בעייה שטיפלת בה ברצינות (ואני מדגיש רצינות, לא קוסמטיקה) תיעלם. הבעייה היא שבניגוד לעולם העיסקי, בו התוצאה ברורה ומדידה - פשיטת רגל או פיטורין או ירידת שכר. לחיים עצמם יש הקשרים שונים ומשונים שאף אחד לא יכול להוכיח. קראתי לא מזמן כתבה על חולת סרטן שטענה שהיא בטוחה ב1,000% שהמחלה תקפה אותה כי בעלה בגד בה באופן קבוע והיא אכלה עצמה במשך 20 שנה. היא לקחה עצמה בידיים והבריאה ושיקמה, אבל אתה יודע נאבדו 25 שנה בדרך. מי יכול להוכיח שהיא צודקת ? אני מאמין, אבל רופא יכול להגיד "שטויות". אז מה עוזרת לה ההבנה שלך ? אתה מרגיש נאור ורגיש ומבין. היא תקועה עם 20 שנות נישואין שעוברות כמו גיהנום ומחלת סרטן (נניח שדיברת איתה באמצע המחלה ולא כשהיא נרפאה). היה יותר קל אחרי 5 שנים של נישואין לקום ולדבר. אז באותה תקופה זה היה "טבעי" שהיא לא תעשה כלום, כי היא לא רגילה לדבר כי בבית שגדלה לא דיברו, וזה טבעי שהיא רצתה להגן על הילדים מגירושין וטבעי שבאותם ימים התביישו להתגרש, הכל מובן וטבעי. רק את החיים זה לא הכי מעניין, בסוף זה קשה פי 1,000. אני לא בא לשפוט אותה, אלא להציע הצעה "חברה קחו אחריות מלאה על כל החיים שלכם, טפלו בהכל, לא חייבים להצליח בהכל, אבל אי אפשר להשאיר כישלונות כבדים בלי פתרון לאורך זמן. אותו דבר שמזניחים הוא זה שאוכל את החיים". מי ש"קשה" לו ו"טבעי" לו, מוזמן לקחת צ'אנס מול היקום. אני מבטיח מנסיון שהוא לא נחמד. פשוט אינך תמיד יודע לקשר את הבעייה לעונש. כמו אותם הורים עליהם דנתי בהתחלה, הם הרי יאשימו את הילד והם צודקים, אבל גם לא. הוא חסר אחריות כי הוא לא לוקח אחריות, אבל בילדות כשהוא הפסיק לקחת אחריות, הם לא טרחו לתקן, כי היה "קשה". ועכשיו הם כולם בחגיגה הוא הפך לעלוקה ועליהם מתעלקים ואף אחד מהם לא נהנה מחיים מאוזנים ובריאים.

 

[עלמת חן עדינה]

נכון מאוד,

ועצוב שככה אנחנו ניראים, זו הבעייה שאצל רוב האנשים הסדר עדיפויות הוא 1. עבודה 2. בית אותה גננת הבעייה היא שהראש שלה הוא רק בעבודה ואולי העבודה שלה שואבת ממנה המון אנרגיה יותר ממה שהיא מזינה אותה ואז היא מגיעה חסרת כוחות הביתה ורוצה רק מנוחה שקט ומרגוע השאלה היא למה עבודתה לא מפרה אותה וגורמת לה לשמחה , התלהבות, אהבה שאחר כך עם זה היא יכולה לבוא הביתה וגורמת לה לעייפות. השאלה היא למה תפקיד האם פחות חשוב לה והיא אינה קשובה לילדיה ואינה פנויה אליהם ריגשית ומחשבתית.

 

[עלמת חן עדינה]

../images/Emo13.gif אהבתי לקרוא

 

[עלמת חן עדינה]

אני חושבת שזה נורא,

שזה כזה אבסורד.. לדעתי הבעייה היא שהבן אדם פועל רק מתוך פחד! בגלל האגו. ברגע שהוא היה פועל מתוך אהבה נטו ולא מתוך פחד דברים היו ניראים אחרת. כל הבעייה של הבן אדם מתחילה באגו בקטע של המעמד, העבודה,של הניקיון, כל זה בשביל האגו-סטטוס סטטוס כטפיחה לאגו הכל מתחיל מריגשי נחיתות שבאים מתוך האגו בעצם. אם בן אדם שלם עם עצמו ואוהבת את עצמו ואת זולתו באמת הוא יוכל להיות מאושר גם אם אין לו כלום, גם אם הוא ברחוב. הכל בראש. במקום לשמוח על זה שאנחנו חיים, במקום לאהוב את האנשים שנמצאים בסביבתך ולראות בהם אחים ואחיות הכל מלחמות אגו בעולם הזה, ובגלל זה יש סבל ובגלל זה יש מלחמות. קצת סטיטי-הרחבתי אבל הבעייה של אדם כזה זה האגו שלו שחשוב לו יותר ממשפחתו , יותר מאהבה כי הוא חושב שכך הוא יהיה מוערך וישיג אהבה.. אבסורד...

 

[עלמת חן עדינה]

סטיטי=סטיתי