אני אמנם לא אחות בכורה ומעליי יש אח אחד
שגדול ממני בשנתיים אבל לאורך כל תקופת הילדות שלי אני הייתי זאת שאחראית יותר לאחים הקטנים שלי, גם לאחותי שקטנה ממני בסך הכל בשלוש שנים. ההורים שלי ראו שאחי הגדול הוא לגמרי לא אחראי ולא יכולים לסמוך עליו לגבי שום דבר, לא בבית ולא עם האחים שלו. לכן, אני קיבלתי את תפקיד האחראית לאחים הקטנים שזה היה ללכת עם אחותי למרפאה וגם כשזה היה בגיל 10 לקחת את אחותי בת ה- 7 באוטובוס למרפאה בעיר (היו זמנים). כשנולד אחי הקטן, שקטן ממני כמעט ב- 12 שנים, אני הייתי אמא חלופית בשבילו כשאמא שלנו לא יכלה לטפל בו מסיבות שונות. מדובר על תקופה של לפחות חודשיים, ממתי שאחי היה בערך בן 4 חודשים. לפחות עד שנכנס לכיתה א', אני הייתי הדמות העיקרית שטיפלה בו ודאגה לו. קשה לי לומר עם האחריות הזאת באה ממני כי זה פשוט ממצב של חוסר ברירה שנאלצתי לקחת אחריות בכל מה שקשור לאח הקטן. לגבי אחותי, אני יכולה לומר שפשוט עשיתי מה שאמרו לי. אמרו לי ללכת עם אחותי למרפאה, אז הלכתי. אמרו ללוות אותה לבית הספר, ליוויתי. העניין הוא שכנראה אחריות זה דבר שמעבר לכך שהוא נרכש, צריך שבכל זאת יהיה איזה בסיס לבן אדם, עובדה שלאחי נתנו לפעמים להשגיח על האח הקטן ואחרי חמש דקות הוא היה נעלם לענייניו ואני הייתי נשארת לשמור על האח הקטן.