אני זאת אני27
New member
אחריי 3 חודשים...
2/10/2007 -שלושה חודשים ויומיים מאז היציאה למסע והפעם ראשונה שאני נכנסת לאתר שוב. לא יכולתי להכנס שוב לאתר אחריי המסע, מן פחד כזה שהתעורר בי שהרגשות יעברו את סף הנורמל.. המסע שלי היה כל כך עוצמתי, כל כך מיוחד.. בשלושת הימים הראשונים לא ממש הבנתי מה קורה סביבי, היום ראשון עמוס, 27 שעות ללא שינה, היום השני אושוויץ'-בירקנאו, טקס, בכי, איפוק, צחוקים, אוטובוס, חברים, הסתגלות, הלם. כן, סוג של הלם..לא סתם הרגשתי שאני בוכה בכוח,בכל הלילה השנה עברו בי מחשבות ותהיות לגביי המחר, ואולי המסע הזה הוא סתם? אולי זה רק דיבורים וזה לא באמת מה שאומרים? אולי אני לא אתרגש מספיק? אולי אני לא בדיוק אבין?אני אחזור לארץ עם אותו מטען כמו שיצאתי? לא. כל כך טעיתי,והרגשתי את זה במיוחד ביום האחרון, במיידנאק. האוטובוס שלנו עשה את הטקס. אחריי שהיו לי בעיות נוראיות עם העדשות והיה קשה לי להתמקד לצערי במה שסבב אותי שם, רגע לפניי הספקתי להכנס לביתן הנעליים. מעולם לא הרחתי ריח שכזה. ואז חשבתי לעצמי-לכל נעל סיפור משלה, כל כך הרבה נעליים, כל כך הרבה חיים, כל כך הרבה מוות. העברתי את היד על חלק מהנעליים עד שתקפה אותי צמרמורות ולא יכולתי יותר, יצאתי החוצה. הטקס הונחה על ידינו, אוטובוס A ,כולנו עמדנו מטר לכל היותר מכיפת האפר. מזעזע, מלחיץ, לא נקלט. למקרופון הגעתי עם עיניים נפוחות וקול רועד עד שהתעשתתי וקראתי את התפקיד שלי. נשמתי לרווחה. זהו, חוזרים לארץ. עצוב לי. היה לי כיף. כן!! כל כך כיף, למדתי על עצמי המון, על החברים, אנשים שמעולם לא חשבתי שאני אהייה איתם בקשר הפכו להיות קרובים לי ביותר, והדבר החשוב ביותר-למדתי שעל החיים יש להאבק, ושתמיד, לכל אורך הדרך צריכים לקוות. -תקווה- אז לכל מי שמתלבט, מהסס אפילו לרגע, פשוט אל. תצאו, תחוו, תבכו,תצחקו, תקשיבו, תלמדו. חוויה מיוחדת כל כך מחכה לכם. אז לכל "הפולנים" העתידיים, מסע מוצלח
אגב, אשמח לתת טיפים למי שירצה שיהיה לכם יום נפלא, טל.
2/10/2007 -שלושה חודשים ויומיים מאז היציאה למסע והפעם ראשונה שאני נכנסת לאתר שוב. לא יכולתי להכנס שוב לאתר אחריי המסע, מן פחד כזה שהתעורר בי שהרגשות יעברו את סף הנורמל.. המסע שלי היה כל כך עוצמתי, כל כך מיוחד.. בשלושת הימים הראשונים לא ממש הבנתי מה קורה סביבי, היום ראשון עמוס, 27 שעות ללא שינה, היום השני אושוויץ'-בירקנאו, טקס, בכי, איפוק, צחוקים, אוטובוס, חברים, הסתגלות, הלם. כן, סוג של הלם..לא סתם הרגשתי שאני בוכה בכוח,בכל הלילה השנה עברו בי מחשבות ותהיות לגביי המחר, ואולי המסע הזה הוא סתם? אולי זה רק דיבורים וזה לא באמת מה שאומרים? אולי אני לא אתרגש מספיק? אולי אני לא בדיוק אבין?אני אחזור לארץ עם אותו מטען כמו שיצאתי? לא. כל כך טעיתי,והרגשתי את זה במיוחד ביום האחרון, במיידנאק. האוטובוס שלנו עשה את הטקס. אחריי שהיו לי בעיות נוראיות עם העדשות והיה קשה לי להתמקד לצערי במה שסבב אותי שם, רגע לפניי הספקתי להכנס לביתן הנעליים. מעולם לא הרחתי ריח שכזה. ואז חשבתי לעצמי-לכל נעל סיפור משלה, כל כך הרבה נעליים, כל כך הרבה חיים, כל כך הרבה מוות. העברתי את היד על חלק מהנעליים עד שתקפה אותי צמרמורות ולא יכולתי יותר, יצאתי החוצה. הטקס הונחה על ידינו, אוטובוס A ,כולנו עמדנו מטר לכל היותר מכיפת האפר. מזעזע, מלחיץ, לא נקלט. למקרופון הגעתי עם עיניים נפוחות וקול רועד עד שהתעשתתי וקראתי את התפקיד שלי. נשמתי לרווחה. זהו, חוזרים לארץ. עצוב לי. היה לי כיף. כן!! כל כך כיף, למדתי על עצמי המון, על החברים, אנשים שמעולם לא חשבתי שאני אהייה איתם בקשר הפכו להיות קרובים לי ביותר, והדבר החשוב ביותר-למדתי שעל החיים יש להאבק, ושתמיד, לכל אורך הדרך צריכים לקוות. -תקווה- אז לכל מי שמתלבט, מהסס אפילו לרגע, פשוט אל. תצאו, תחוו, תבכו,תצחקו, תקשיבו, תלמדו. חוויה מיוחדת כל כך מחכה לכם. אז לכל "הפולנים" העתידיים, מסע מוצלח
אגב, אשמח לתת טיפים למי שירצה שיהיה לכם יום נפלא, טל.