אחרי החגים יתחדש הכל.
פעמיים בשנה אני מוצאת עצמי "נסחפת" אחרי העדר בכל מה שקשור בחגים: קניות, בישולים, ויכוחים, חג אצלי/אצלך/הדודה שלי/הגיסה שלה, מה קונים למי, לאן מטיילים, באיזו שעה לצאת על מנת שלא להיתקע בפקקים, וכל יתר ה"הנאות, וה"הנעות" הקטנות שמשפיעים עלינו החגים. אני מנסה לשדר עצמאות (לעצמי), שוברת הגה ימינה, מגיעה לעבודה ומבינה שגם שם המצב לא מזהיר. כולם בגשר/חופש/סגור/תתקשרי אחרי... בכל שנה, טרום תקופת החגים, אני חושבת שהשנה אקבל "החלטה אמיצה", אפרוש כנפיים ואמריא אל מחוץ לגבולות הפסטיבלים המקומיים, לחגוג כפי שבאמת הייתי רוצה. אחרי החגים יתחדש הכל אחרי החגים ישתנה הכל, אני מפזמת לעצמי ללא קול. אבל אז, חודשיים לאחר תום החגים פרק א' וחודשיים לפני תחילת חגים פרק ב', זה נופל עלי ברגע הכי לא צפוי, כשאני עדיין לא סגורה על "החלטה אמיצה" מוגדרת ומגובשת, והשאלה שמגיעה מהמגרש הביתי - "אמא, איפא אנחנו בחג?" מנפצת לי את שרידי נסיונות מלחמת העצמאות הפרטית ומעוררת את רגשי האמא הפולניה ואני יודעת ש... לונדון שוב לא מחכה לי....בחג. יש למישהו רעיון איך מוציאים לפועל רצון מול מחוייבויות?
פעמיים בשנה אני מוצאת עצמי "נסחפת" אחרי העדר בכל מה שקשור בחגים: קניות, בישולים, ויכוחים, חג אצלי/אצלך/הדודה שלי/הגיסה שלה, מה קונים למי, לאן מטיילים, באיזו שעה לצאת על מנת שלא להיתקע בפקקים, וכל יתר ה"הנאות, וה"הנעות" הקטנות שמשפיעים עלינו החגים. אני מנסה לשדר עצמאות (לעצמי), שוברת הגה ימינה, מגיעה לעבודה ומבינה שגם שם המצב לא מזהיר. כולם בגשר/חופש/סגור/תתקשרי אחרי... בכל שנה, טרום תקופת החגים, אני חושבת שהשנה אקבל "החלטה אמיצה", אפרוש כנפיים ואמריא אל מחוץ לגבולות הפסטיבלים המקומיים, לחגוג כפי שבאמת הייתי רוצה. אחרי החגים יתחדש הכל אחרי החגים ישתנה הכל, אני מפזמת לעצמי ללא קול. אבל אז, חודשיים לאחר תום החגים פרק א' וחודשיים לפני תחילת חגים פרק ב', זה נופל עלי ברגע הכי לא צפוי, כשאני עדיין לא סגורה על "החלטה אמיצה" מוגדרת ומגובשת, והשאלה שמגיעה מהמגרש הביתי - "אמא, איפא אנחנו בחג?" מנפצת לי את שרידי נסיונות מלחמת העצמאות הפרטית ומעוררת את רגשי האמא הפולניה ואני יודעת ש... לונדון שוב לא מחכה לי....בחג. יש למישהו רעיון איך מוציאים לפועל רצון מול מחוייבויות?
אז חבר'ה-נו מור פאקינג גפילטע (בעעע) ומפגשים מאולצים עם הדודה והדוד, לא עוד חיוכים ובדיחות מפוחלצות מסביב לשולחן, לא עוד גזים ונפיחויות בבטן (שכמעט תמיד מלוות ברגשי אשם) והכי חשוב - לא עוד שאלות בנוסח עדות הילדים "אז איפה אתם בחג"?... אז נכון,יש מחויבויות, יש מוסכמות, אבל איפה לעזאזל אנחנו בכל התמונה הזאת? מה עם הרצונות האמיתיים שלנו? אז מי שנהנה מהטקסים השבטיים האלו ולא יכול בלעדיהם-שיבושם לו, אבל מי שלא ממש מרגיש פרפרים בבטן בערבי החג, כדאי שיעצור לרגע ויעשה עם עצמו חשבון נפש (ויפה שנה אחת קודם). בברכת חתימה טובה, א.ל.