אחרי הכל את שיר
ברקע מתנגן לו שיר ישן.ממש לפני כמה רגעים התעוררתי ואתמול היה לילה ששינה מעט דברים בחיים שלי. הדור הזה שלנו תמיד נמשך לדברים של פעם.לשירים של נס ליחם למשל -ואת זה אפשר לראות בטרנד החדש של מסיבות מוסיקה עיברית.בריחות.במגע של אמא. בבית של סבא וסבתא. תמיד נשאף להתקדם בחיים אבל באותה עת נפתח כמיהה רצופה כזו למה שהולך ונעלם מהחיים שלנו.כזה הוא הגעגוע. תסתכלו על השמש ששוקעת.גם מי שלא מאוהב ירגיש בפנים געגוע למשהו.לכל דבר.לשקיעה של פעם אולי.תמימה יותר.הגעגוע מקונן בתוכנו כמעט כל שעה. היא אומרת לי שלא נשוחח.שעדיף ככה ואני מבין.אני מבין וחושב כמוה אבל מקלל ודופק על הדלת ביציאה החוצה.מבין אבל מרגיש כמו מישהו שיש לו רגליים ואינו יכול להשתמש בהן.שיש לו עיניים אבל הן סגורות.שיש לו לב ואסור לו להרגיש. היא מסיימת...לא לפני שאני שופך את כל מה שניסיתי לעצור.כל מה שאני חושב עליה.אני מסביר לך את הפשטות שיש בדבר.את העובדה שאני תמיד ירגיש שונה לעומת אחרים.מבחינת פרספקטיבה.השקפת עולם.שמחת חיים כנה.באמת...והיא היא היחידה.הראשונה כמוני. "הדבר הזה שיש בי ובך" אני אומר לה... ומרגיש שעוד קליפה נפלה ממני כמו טיח מקיר ישן ומתקלף...והיא ואמרת שזה משפט טוב ואני ממהר מאוד לכתוב אותו כדי לעשות ממנו שיר כי אחרי הכל היא שיר! היא מסיימת...לא לפני שאני שואל "לו היית יכולה להיות מישהו אחר ליום אחד מי היית בוחרת להיות?"--אני כמעט יכול לראות אותה מתפתלת בצד השני. מצפה ממנה עם כל השנינות לענות לי תשובה טובה.שונה.הרי זו השאלה שאני שואל את כולם ואף אחד לא ענה לי עדיין משהו מרשים במיוחד.היא יודעת את זה והיא בלחץ והכי ההכי היא רוצה להיות...גל. ואם היא גל אז אני ירח. ואני.ליום אחד.הכי רוצה להיות - היא. לראות אותה סוף סוף.להכיר את הלב שלה ואת המחשבות שלה. היא מסיימת..לא לפני שהסירה מעצמה את המחסום הזה לכמה רגעים אחרונים באמת.הקול שלה...כל כך אמיתי. "כשתתגעגע אלי תתקשר".אני גונב עוד נשימה. כשאני אתגעגע אליה, שומעים? הרי רק היום שוחחנו 5 שעות נטו.חמש!! אז מתי בדיוק אני אמור להתגעגע? מחר?מחרתיים?עוד שבוע? נסו עוד 5 דקות.כן. היא מסיימת...ולא מוכנה לנתק.אני כבר מתגעגע ולכן רק הפעם אני לא אוותר ולא אנתק.שנינו שותקים.אני שומע אותה נושמת.מדמיין את החזה שלה עולה ויורד.את הפה שלה מקבל את האויר.את הריאות שלה מסננות חמצן מתוכו. לו רק יכולתי לסנכן כמה דברים ראבאק...אני תמיד מדמיין אותה לובשת אפור. אני לא יודע למה. הגעגוע זה הרגש כמעט הכי מסובך. לא ניתן לשכח את כיסופיו כי יש לו כמעט עצמאות.חופש בחירה. הוא גובר עלינו וזה נוגע לכל אחד.אדם חזק וקשוח או אדם פשוט...כמוני. לא ניתן להתעלם מהגעגוע כי הוא מקונן וגודל בתוכנו. ניסיתי להסביר.בטח חסרות לי מילים.כעת אני מרגיש כמי שרץ מרתון אבל שניה לפני שהגיע לסרט בקו הזינוק הארור מקפיאים אותו.נוא יוצא מעצמו ומהיום והלאה ישאר עם הערגה הזו לסיים.לסיים את המרתון של חייו. היא לא מנתקת ואני יודע שהוא לא תנתק.אני מכה עם השפורפרת על הדלפק שלידי ומאזין.לא נושם.שומע את השפורפרת של הטלפון שלה שמה פעמיה לכייון הניתוק... מנסה לומר משהו שלא תנתק.שלא ייגמר.שלא תנפץ אבל..די.ניתקה. הדבר הזה שיש בי ובה.ראבאק. תאהבו.זה חשוב.
ברקע מתנגן לו שיר ישן.ממש לפני כמה רגעים התעוררתי ואתמול היה לילה ששינה מעט דברים בחיים שלי. הדור הזה שלנו תמיד נמשך לדברים של פעם.לשירים של נס ליחם למשל -ואת זה אפשר לראות בטרנד החדש של מסיבות מוסיקה עיברית.בריחות.במגע של אמא. בבית של סבא וסבתא. תמיד נשאף להתקדם בחיים אבל באותה עת נפתח כמיהה רצופה כזו למה שהולך ונעלם מהחיים שלנו.כזה הוא הגעגוע. תסתכלו על השמש ששוקעת.גם מי שלא מאוהב ירגיש בפנים געגוע למשהו.לכל דבר.לשקיעה של פעם אולי.תמימה יותר.הגעגוע מקונן בתוכנו כמעט כל שעה. היא אומרת לי שלא נשוחח.שעדיף ככה ואני מבין.אני מבין וחושב כמוה אבל מקלל ודופק על הדלת ביציאה החוצה.מבין אבל מרגיש כמו מישהו שיש לו רגליים ואינו יכול להשתמש בהן.שיש לו עיניים אבל הן סגורות.שיש לו לב ואסור לו להרגיש. היא מסיימת...לא לפני שאני שופך את כל מה שניסיתי לעצור.כל מה שאני חושב עליה.אני מסביר לך את הפשטות שיש בדבר.את העובדה שאני תמיד ירגיש שונה לעומת אחרים.מבחינת פרספקטיבה.השקפת עולם.שמחת חיים כנה.באמת...והיא היא היחידה.הראשונה כמוני. "הדבר הזה שיש בי ובך" אני אומר לה... ומרגיש שעוד קליפה נפלה ממני כמו טיח מקיר ישן ומתקלף...והיא ואמרת שזה משפט טוב ואני ממהר מאוד לכתוב אותו כדי לעשות ממנו שיר כי אחרי הכל היא שיר! היא מסיימת...לא לפני שאני שואל "לו היית יכולה להיות מישהו אחר ליום אחד מי היית בוחרת להיות?"--אני כמעט יכול לראות אותה מתפתלת בצד השני. מצפה ממנה עם כל השנינות לענות לי תשובה טובה.שונה.הרי זו השאלה שאני שואל את כולם ואף אחד לא ענה לי עדיין משהו מרשים במיוחד.היא יודעת את זה והיא בלחץ והכי ההכי היא רוצה להיות...גל. ואם היא גל אז אני ירח. ואני.ליום אחד.הכי רוצה להיות - היא. לראות אותה סוף סוף.להכיר את הלב שלה ואת המחשבות שלה. היא מסיימת..לא לפני שהסירה מעצמה את המחסום הזה לכמה רגעים אחרונים באמת.הקול שלה...כל כך אמיתי. "כשתתגעגע אלי תתקשר".אני גונב עוד נשימה. כשאני אתגעגע אליה, שומעים? הרי רק היום שוחחנו 5 שעות נטו.חמש!! אז מתי בדיוק אני אמור להתגעגע? מחר?מחרתיים?עוד שבוע? נסו עוד 5 דקות.כן. היא מסיימת...ולא מוכנה לנתק.אני כבר מתגעגע ולכן רק הפעם אני לא אוותר ולא אנתק.שנינו שותקים.אני שומע אותה נושמת.מדמיין את החזה שלה עולה ויורד.את הפה שלה מקבל את האויר.את הריאות שלה מסננות חמצן מתוכו. לו רק יכולתי לסנכן כמה דברים ראבאק...אני תמיד מדמיין אותה לובשת אפור. אני לא יודע למה. הגעגוע זה הרגש כמעט הכי מסובך. לא ניתן לשכח את כיסופיו כי יש לו כמעט עצמאות.חופש בחירה. הוא גובר עלינו וזה נוגע לכל אחד.אדם חזק וקשוח או אדם פשוט...כמוני. לא ניתן להתעלם מהגעגוע כי הוא מקונן וגודל בתוכנו. ניסיתי להסביר.בטח חסרות לי מילים.כעת אני מרגיש כמי שרץ מרתון אבל שניה לפני שהגיע לסרט בקו הזינוק הארור מקפיאים אותו.נוא יוצא מעצמו ומהיום והלאה ישאר עם הערגה הזו לסיים.לסיים את המרתון של חייו. היא לא מנתקת ואני יודע שהוא לא תנתק.אני מכה עם השפורפרת על הדלפק שלידי ומאזין.לא נושם.שומע את השפורפרת של הטלפון שלה שמה פעמיה לכייון הניתוק... מנסה לומר משהו שלא תנתק.שלא ייגמר.שלא תנפץ אבל..די.ניתקה. הדבר הזה שיש בי ובה.ראבאק. תאהבו.זה חשוב.
