לדעתי, אין חיים זולת החיים בעולם הזה, ולא כדאי לשקוע
במרה שחורה ובדכאון, אלא לנצל את הזמן כהלכה ליציקת תוכן לחיינו בחיינו.
התבוננות בעולם החי מלמדת אותנו כי בעל חיים שמת בטבע - נטרף תחילה על ידי חיות אוכלות בשר, לאחריהן באים עופות אוכלי בשר, אחריהם חרקים, ולבסוף מיקרואורגניזמים המצויים בתחתית שרשרת המזון, המפרקים כל שנותר עד לרמה מולקולרית המדשנת את האדמה.
הכל ממוחזר להוציא אולי שיניים, קרניים ופרסות. אפילו העצמות נגרמות ונגרסות במלתעות טורפים, כדי להגיע אל לשד העצם.
זה מה שאנו למדים מתצפית בטבע.
מכיוון שאנו נוהגים לקבור את מתינו, נחשכת מאיתנו ההזדמנות ללמוד כי אנו, נזר הבריאה כביכול, ממוחזרים ממש כמו חתולים מתים, ואף על פי כן אנו יודעים כי הרימה והתולעה חוגגים על המתים, גם אם תצפית זו נחשכה מאיתנו.
ההגיון הצרוף אומר לנו כי מאחר שאיננו אלא סוג של בעל חיים - לא סביר כי גורלנו שונה.
אלא שרבים מאיתנו מסרבים לקבל את ההסק ההגיוני מן הממצאים התצפיתיים הברורים מעולם החי, וממציאים לעצמנו נחמה ברעיונות של הישארות הנפש, גילגולים, חזרה לחיים בגוף אחר, וכמובן - תחיית המתים...