../images/Emo140.gif ~לא לילדים~ ../images/Emo150.gif
העתקתי את ההודעה משם לכאן, היא מכילה תכנים מיניים קלים, אז כדי לחשוב מעט לפני שקוראים וצעירים, אתם יודעים את החוקים
נשלחה על ידי: לילותיה של לונה נושא:01:32 - אהבתי עם הטבע בתאריך: 04/12/2005 11:27:11 גוף המודעה: איני יודעת אם תראו כאן אירוטיקה בכלל, אולי לא אוכל לתאר אותה בצורה הנכונה, להעביר את הרגשות מהריאות לדף, אבל אני חייבת לנסות, חייבת לחלוק, ולנשום. ============================== 01:30 הרגע צלצלתי אליך, לספר שאני פסיכופטית, אבל אתה ישן, אתה תמיד ישן כשאני צריכה אותך. אני ערומה, קצת רועדת. טיפות המים על גופי מתחילות להתייבש. החום חוזר לאט לאט לתוכי, מתחיל בבטן וזוחל לכיוון האצבעות. אני תוהה איך אתה, מכל האנשים בעולם, הפכת ליחיד. היחיד איתו אני מרגישה חופש לחלוק פסיכוזות של אמצע הלילה, של אחת ושלושים לפנות בוקר... שכבתי במיטה, כרגיל לבושה בתחתונים בלבד, שומעת את הגשם שרק מתחיל שוב לטפטף, תחילת החורף, כמה שאני אוהבת אותו. את החימום לא הפעלתי מאז החורף הקודם, רק שמיכת פוך, יותר ממנה איני צריכה, ועכשיו, מגע מצעים מחוספס על פטמותיי, חום נעים בכל גופי, והחתולה נצמדת לבטני. הטיפות מתחזקות, ואני מפסיקה להתאפק. כיביתי את האור בחדר, שתי פסיעות ואני בגג. קר... כל כך קר... כפות רגלי קופאות בצורה מידית, הצעד הראשון בגג הכניס אותי ישר לשלולית, עוד שני צעדים לפנים ורגלי יוצאות מהמים, כמה שקר, מהמם הקור את קצות עצבי, טיפות מצליפות בכתפי, בחזי, מעבירות רעידות בכל גופי, מעמוד השידרה, לרגלי. אני צריכה להיות עירומה, הגשם צריך להגיע לכל נקודה, אני יודעת. מרימה רגל אחר רגל, ומסירה את תחתוני. הנה אני, 01:30, עירומה כביום היוולדי, בגשם חזק ודק, על הגג, קומה חמישית במרכז הארץ. הטיפות עדינות, עוטפות, צובטות, מכסות סנטימטר אחר סנטימטר, נשימה, טיפות המים ממלאות אותי שימחה, כל כך קר... הרוח מתחזקת, רעידה קלה, עומדת זקופה, נושמת עמוק, טיפה, ועוד אחת. נוקשה, בימיני תחתוני מקומטות, ילדותיות לחוצות חזק, ושיערי הארוך מדגדג את שקע הגב. השילוב של דקירות הטיפות, מפתיעות כל פעם בנקודה אחרת, ושל הרוח, יחד צובטות את הפטמות, מרוגשת, ואני פוסעת. נעמדת במרכז הגג, הרוח פורעת את שיערי, והטיפות מרטיבות אותו בעדינות, בין דקירה לדקירה ידי עולות באיטיות מדהימה, מתיישרות בגובה כתפיי, כמו צולבת עצמי לרוח. לא זזה, חשופה כולי לטיפות הצורבות, נושמת נשימות עמוקות, מלאות חלקקי מים, הממלאים אותי שמחה, לחות באיזורים מוגנים יותר ופחות. דקות ללא תזוזה, היא אסורה עלי, רק דקירה אחר דקירה, מתחת לעננים ולמים, בחושך, כל גופי מתכסה שיכבה קרה ונוצצת, אני האמזונה, הספרטנית, אני לא זזה, רק נושמת עוד ועוד. עוברות דקות, כמה שאני מרגישה מינית כאן בגשם, שערות ערוותי לוכדות טיפות מים, הידיים המורמות לוקחות איתם את החזה, נימפה, אלה, מלכת היער יוצאת לרקוד על הגגות, הגשם מתחזק, ואולי זו הרוח? הקור מתחיל לגבור עלי, מרימה ידי מעל הראש, מותחת את גופי לגשם, מתבוננת לצדדים ונרעדת. בכל כיוון, מקיפים אותי חלונות, מה יראה אדם ששנתו נדדה? פרועה כמו הרוח מתחילה לרקוד על הגג, זה לא מראה חדש בשבילי, כמה לילות כבר ביליתי כאן עירומה? בהערצת גאיה ולונה שלי, לילות לבדי, עם הירח והכוכבים, לילות בהם גורי חתולים רצים על גופי העירום, והלילה זו הרוח שתרוץ. מניעה רגל בעדינות, פסיעה קלה, כמו רקדנית שוב, ועל קצות אצבעותי מתחילה לחולל, תחילה בשקט, ענוגה כמו רקדנית בלט, מעט מהיר יותר, מחוללת מסביב לגופי, שוב עוצרת לנשום. ועכשיו, בצעד ארוך, כמו ממשיכה לרקוד על קצות אצבעותיי, פוסעת מבעד לדלת, עובר צעד נוסף ואני שוב בחדרי. כל הבית ישן, ואני מתגוררת קומה מעל כולם, אבל באותו צעד פנימה אני מרגישה חשופה, מודעת כולי לעירום, נמלטת לחדרי, לחתולה שממתינה בתוכו, מתיישבת על המיטה, מחויכת . אני מאושרת, כמו תמיד אחרי שטויות, בראשי אני משווה, כמה שונה הגשם שחדר לתוכי הלילה, העדינות של הבלט בתוכו, בתוכי, מהלילות הקודמים, בהם קיפצתי בריקודים שבטיים, קדומים, באותם לילות לונה, כלל לא רחוקים. לילות לונה שלי. אני רוצה לחלוק, מצלצלת אליך, אבל אתה לא עונה, אתה אף פעם לא עונה האדם היחיד איתו אפשר לחלוק את התחושות בי, את הפסיכוזות, האדם היחיד שילטף לי את הראש בשקט מרחוק, שאולי ויבין, אתה, ישן. אני מאוכזבת, הטיפות מתייבשות לאט. מניחה את הפלאפון בעצב לצידי, כשתתעורר לא תבין דבר מן ההודעה תתקשר ותכעס, מה אני מנסה להציק לך באמצע הלילה, אתה לא מבין, אתה אף פעם לא מבין. אתה גם לא האדם שיהיה כאן ללטף אותי, לחבק אותי לתוכו אחרי שנתתי לגשם לחדור אותי, לטהר אותי מבפנים ומבחוץ. אבל אני כאן, ואני מאושרת. אני חייבת לחלוק, ואין אדם אחר, אני לוקחת מחברת ומתחילה לרשום לך, שומעת את הטיפות מתחזקות ונחלשות לסירוגין, מעטות מהן מצליחות לחדור מבעד לחלון הפתוח, לדגדג אותי עם הרוח, העיפרון שבידי חורק קלות על הנייר, אני מתחילה להרגע, האדרנלין יורד לאיטו ופתאום, מכה ! חושך, כל האורות נכבו, מכים את חושי בדממה שמסתררת בהעדרם. אני עוצרת לנשום, כמה שזה חשוב לי, להרגיש את הריאות מתמלאות עד כאב, זה עוזר לחשוב שוב בבהירות, מניחה את המחברת ומגששת למצוא את הפלאפון, לחיצה מקנה אור ראשוני, אני מוצאת קופסת גפרורים, ניצוץ ונר נדלק, אחריו שני ושלישי, ממתי יש לי כל כך הרבה נרות בחדר? אחד מאורך נשלף מהמגירה ליד המיטה, ממקומו ליד הקרם והיד, מוכנס לתוך צנצנת ונדלק גם הוא. ארבע נרות קטנים, מפיצים מעגלים של אור, מפזרת אותם, אחד על הספרייה, שני על עדן החלון, השלישי על ערימת ספרים גבוהה והרביעי כאן לידי, על השידה, הגשם שוב מתחזק, קורא לי לצאת לחוש אותו על עורי, לתת לו למלא את גופי ברגשות לא מובנים, אבל אני חייבת למלא את המשימה קודם, אני חייבת לך תיאור. שלי, עירומה, רוכנת קדימה, שדי הכבדים מטלטלים, בישיבה מזרחית על מיטה מבולגנת, פיטמה מלטפת את דפי המשבצות של המחברת, שיער נופל כנחשים דקים וחומים, עדין מעט לח, קבוצות קבוצות, מצווארי, על שדי ומלטף מעדנות את הדף, העיפרון חורק, רטיבות קלה בין רגלי. הפלאפון לצידי, ממתין שתתעורר, מייחל לחלוק איתך, הטיפות יבשו, רק תחושת קור בקרקפת, עוטפת את שיערי, אפילו רעש הגשם פסק, חבל, גלים של רעידות עוברים בעמוד השדרה. מלטפת קלות, באצבע עדינה את הפטמה, סיימתי, נשיפה, מכבה נר אחרי נר, השיער כמו אצה, משתלשל בעדינות, שיערות שולמית לחות במפל, מעגלי האור נעלמים, פסים של קרירות על חזה ועל גב, נשיפה נוספת והחושך שוב עוטף את חדרי, בצעד ארוך אני יוצאת שוב לגשם, הוא חיכה לי ואני שבה
~O~ שחר - האישה