אחרי חופש ארוך חזרתי...

[גן חיות בבית]

אחרי חופש ארוך חזרתי...

ויש לי שאלה/בעיה. בני בן 4, כנראה שהחופש מעביר אותו על דעתו, בזמן האחרון הוא מרביץ לאחיות שלו וזאת כדי לזכות בתשומת לב מהן ולמעשה לא משנה איזו תשומת לב, אפילו אם הן מחזירות לו זה לא מפריע לו למעשה זאת התגובה שחיפש כנראה. הוא גם זורק עליהן נעליים או מכבה להן את האור בשירותים ובורח. האמת שהוא עושה זאת בחן רב, והכל בהומור, אבל בסוף זה תכל'ס מעצבן מאוד, בעיקר כשאני שומעת את הצרחות שלהן. אני משתדלת לא להתערב אבל מצד שני אני אומרת מסכנות מה הן אשמות שמשעמם לו ולא תמיד אני יכולה לשעשע, ולמעשה אני לא חושבת שאני בבית על תקן של קצין בידור. פעם אחת אמרתי לבתי האמצעית שתתעלם ממנו (הוא עמד מולה ועשה לה פרצופים) ואמרתי לה ש"אם אין קהל אין הופעה" ושהיא הקהל והוא מבצע את המופע ואם היא לא תגיב אז הוא יפסיק. הוא באמת הפסיק, אבל ישב מאחוריה ונתן לה בעיטות בגב. וכשאני מדברת איתו הוא מחייך אלי עם כזה פרצוף מתוק וחיוך ממיס ועם עיניים ממזריו, "כן אמא" הוא אומר לי בקול מתחנחן... (האמת, אני נקרעת מצחוק) טוב עכשיו ברצינות, מה אני עושה, איך לטפל בזה.

 

[survivorrr]

ראשית חוכמה: להכניס פילטר לראש ולחזק היטב.

אין ללכת עם ולהרגיש בלי. אין לערבב בין מה שהוא עושה לבין מתיקות. שם דרוש פילטר רציני אצלך. כל זמן שהילד רואה שאת מקבלת את התנהגותו - למה שיפסיק? את אולי אומרת 'לא' אבל עושה 'כן' בלי פילטר בדרך. הנה תראי: את אומרת: מרביץ, זורק נעלים, מכבה אור בשירותים - ובאותה נשימה - עושה זאת בחן, בהומור. מעצבן - אבל: פרצוף מתוק, מתחנחן, אני מתגלגלת מצחוק. הוא עושה לך מניפולציות ומציק עם חיוך מאוזן לאוזן ואת מקבלת את זה. מה את עושה בנדון? כלום. עכשיו תראי לי סיבה אחת שיפסיק. אין. חייבת לבוא תגובה שלך גם אם היא נראית לך אגרסיבית. (אגב, שמעתי ברדיו תכנית עם מיכל דליות. מה שאני קורא 'ענישה' היא קוראת 'תגובה הולמת מתחייבת'. מבחינתי זו רק מכבסת מילים). אם הוא מציק - תרחיקי אותו. אם דרוש "לחץ פיזי מתון" לא להירתע. אל תחכי שהבנות יתלוננו. מיד על ההתחלה. איסור כניסה לחדר בו הן נמצאות. אם יש לו בחדר טלויזיה - להוציא. זה חייב להיות מוחלט ונחרץ. אין מחשב. אם הוא זורק את הנעלים שלו - לקחת ולשים מחוץ לבית בבחינת "אתה זורק את הנעלים - סימן שאתה לא צריך אותן". אם הוא מכבה את האור - להרחיק אותו ואם אין אפשרות - פשוט להוציא אותו מהבית ולנעול את הדלת עד שהילדה תצא מהשרותים. מה שלא נכנס דרך הראש - נכנס דרך הרגלים. רק כשהוא יראה שההתנהגות שלו בשום אופן לא מתקבלת - יפסיק. כשהילדות הולכות לאיזה מקום או מקבלות משהו - הוא לא יילך ולא יקבל. ישאל למה? כי אתה מציק להן. יצרח וישתולל? הפעם אל תתייחסי. נראה אותו צורח ומשתולל במתיקות. המתיקות תעבור לו בטיל. יבטיח שיפסיק? אל תאמיני. בכל מקרה הענישה היא על מה שהיה ולא על מה שיהיה או לא יהיה. "לא תציק אז בפעם הבאה תלך/תקבל. היום לא". אין יותר פעולות אזהרה. שמעתי סיפור יפה משוטר. נהג אחד הולך לקבל דו"ח ואומר לשוטר - אולי תיתן לי אזהרה? השוטר עונה לו: אתה רוצה אזהרה? בסדר. אני מזהיר אותך שאם עוד פעם תעשה את זה אז תקבל דו"ח בדיוק כמו שאני רושם לך עכשיו. זו צריכה להיות הגישה שלך.

 

[גן חיות בבית]

תודה רבה על התשובה, תמיד אוהבת

לקרוא את תגובתך, אבל אני צריכה קצת יותר חידוד. השבוע הם היו אמורים ללכת לגינה ואמרתי לבנות שהן לוקחות גם את אחיהן הקטן, כולם שמחו ולא היתה בעיה, תוך כדי התארגנות ליציאה, הוא זרק חפץ (אין לי מושג כי לא הייתי שם) וזה פגע בבתי הבכורה בראש. בבית היה גיהינום לכמה דקות. ישבתי וחיבקתי אותה, אליו לא הגבתי, ואחרי שנרגעה (אמרתי לו שאני כועסת והתנהגות כזאת לא מקובלת עלי) אמרתי להן שהוא לא הולך איתן בגלל האלימות. הן הלכו ורמת הצרחות שהיתה בבית, אתה כבר יכול לתאר לעצמך, לא נשברתי, אבל הוא כבר זרק שמיכות על הרצפה, את השלט וכל מה שנקרה לדרכו. אחרי שהוא נרגע מעט ביקש לראות משהו בטלויזיה, הסכמתי וביקשתי שירים את כל החפצים שזרק. הוא הרים את הכל אבל הכל בעצבים ובכעס. ועוד דבר, הרעיון עם הנעליים נחמד מאוד, אבל הוא זורק לא את נעליו. בדרך כלל שהוא מתחיל להשתגע (ככה אני קוראת לזה) ומתחיל להציק אני מחזיקה אותו לכמה דקות ואומרת לו שלא נעים לי לראות שהוא מציק לאחיות שלו ושההתנהגות שלו לא מקובלת בביתנו. אז הוא בוכה ואומר שלא יעשה שוב, ואחרי שאני משחררת הוא חוזר לסורו. זה יכול לקחת אפילו שעה כל ההתנהלות הזו, מה אני עושה עם זריקת חפצים מכעס? האם להחזיק בו עד שיירגע?

 

[survivorrr]

גבולות החשיפה מאלצים עקרונות.

יש דברים שכדי לענות עליהם צריך לדעת דברים שעוברים גבולות ברורים של חשיפה ואת זה אני לא רוצה לעשות (כגון:לדעת כמה נפשות בביתכם, כמה חדרים, איך הם מחולקים בין בני הבית וכו'). לכן אני יכול לענות רק ברמה של עקרונות (ללא חידוד - כדבריך) ואת תצטרכי לעשות את האינטרפרטציה איך לישם אותם בביתכם. כללית - זה שהוא לא הלך איתן - מצויין. אם קישרת לו את זה לאלימות שלו - עוד יותר טוב. לא נשברת מהצרחות - מעולה. התחילה השתוללות ואז מיתנת את תגובתך. למה? זרק שמיכה? שתישאר על הריצפה. זרק שלט? "סימן שאתה לא צריך אותו" ומחרימים. שמים במקום גבוה שלא יוכל להגיע אליו ובמשך כל היום ואפילו יומיים השלט לא יורד משם. אם השלט של טלויזיה ואחרים רוצים לראות - הוא לא יראה. וכאן עוד שגיאה לדעתי. הא סידר את החדר רק בגלל שהוא רצה לראות טלויזיה. חס וחלילה. אין טלויזיה היום. קודם תסדר ומחר כבר נראה איך תהיה ההתנהגות שלך. לא יכול להיות שתסדר רק כשכדאי לך. לא תסדר מיד גם מחר אין טלויזיה. העיקר לזכור את זה למחר ולא לרדת מזה כי מיד הוא יקלטו את המסר הכפול וינצל את זה. גם ההבטחה המופרת ("ניחוש" מוצלח? בעצם לא ניחוש אלא 1+1. בקטע כזה של "ניבוי" אני אומר לבנות שלי שהן יכולות להגיד שיש להן אבא מטומטם) זו הוכחה שצדקתי. הבטיח כדי להשיג דבר מה ומיד כשהשיג - הפר הבטחה. זה השלב לענישה מתמשכת. "עבדת עלי? בסדר. את זה גם אני יודעת" וכאן באה ענישה חמורה. לענין זריקת חפצים - אם הם שלו - מחרימים לפחות ליומיים. ימשיך - גם שבוע ויותר. אם אינם שלו - תלוי במהות החפץ. אם ניתן להשאיר - משאירים ואם לא - אוספים ומרחיקים ממנו. כשהוא ירצה משהו (מממתק ועד חצי המלכות) - מסרבים ומקשרים לזריקת החפצים. מבהירים לו שכל השתוללות תאריך את תקופת הסירוב. אם להחזיק בו פיזית עד שיירגע - תלוי בסיטואציה. אם תגיעי למסקנה שזה מה שצריך - חיבוק דוב מאחור. לא מלפנים כי זה נותן לו פתח לאלימות. לי היתה שיטה. בכל פעם שאמרתי משהו ואמרו לי רגע, תיכף, אחר כך, עוד מעט וכו' - שתקתי. בדרך כלל הרי הרגע הפך לנצח קטן - עד שרצו משהו. ואז התחלתי: רגע, תיכף וכו' ומיד רצו לעשות מה שאמרתי קודם וחזרו "לקבל את שכרן". אמרתי "עכשיו תחכו כמו שאני חיכיתי". כשאמרו לי "לא רוצה", עניתי "אין בעיה. גם אני לא ארצה כמה דברים". עד היום הן מזכירות לי את זה. רק פעם או פעמיים בהסטוריה הייתי צריך "להעיף" כמה צעצועים מחוץ לדלת. המסר נקלט היטב.

 

[עינת גבע]

יחסים האתגר, כי בחיים הכול יחסים....

שלום רב חברים יקרים, שמחה "לשמוע" אתכם חושבים יחד ומפרים זה את זו. ברשותכם משלבת מספר אמירות מקצועיות. בגידול וחינוך ילדים עלינו לחשוב על המהות (על החזון, על הטווח הארוך) אני מדמה עבודה הורית תבונתית (כן, זו עבודה) לבנאים. בנאים טובים משקיעים בבניית היסודות, בחומרים טובים, בקרקע. בניגוד להורים כבאים - הורים שעובדים בכיבוי שרפות . רובנו עסוקים בכיבוי שרפות, בתגובה של כאן ועכשיו הילד מקלל. איך אגיב? הילד מתפרץ. איך להגיב? הילד מכה. איך להגיב. הורות מושכלת היא הורות חושבת, מבינה היודעת לפענח את התנהגות הילד ולתרגם אותה ליוזמת מהלכים מקדימים/מונעים. ילדים משתוקקים להרגיש שייכים, הם רוצים להיות חלק, הם רוצים להרגיש אהובים, רצויים, נראים, נשמעים ומורגשים. הם צריכים להרגיש בעלי ערך, משמעותיים ומועילים. כל התנהגות בלתי נאותה של ילד מצביעה על טעות בשיפוט במאמציו למצוא את מקומו במשפחה (להרגיש מחובר, שייך). הורים "בנאים" הם הורים המחפשים דרכים להעביר לילד את ההרגשה אתה שווה בעיני, חשוב לי, ונחוץ. כמו שאנו משקים את הצמח טרם נבילתו, כך עלינו להשקות את הילד טרם הבין בטעות שעליו להפריע כדי לזכות בהתייחסות. ילד שחווה רצף חוויות של עונשים, כעסים, ביקורת וכיו"צב מתייאש בהדרגה מהאמונה שהוא יכול לקבל התייחסות בדרכים מועילות ומאמץ לעצמו דרכים עקלקלות. וחבל!! מה עושים? הופכים להורים יוזמים: מקדישים לילד מן קבוע בנפרד מאחיו. זמן המוקדש רק לו. בזמן זה הוא יכול לבחור מה נעשה יחד? משתפים אותו בסיפורים מחיינו, חוויותינו, ובכך מעבירים לו את המסר אתה חשוב לי לכן בחרתי בך לספר לך מה עבר עלי היום. מתייעצים איתו על בסיס קבוע , בכל פעם שמתייעצים עם ילד מעבירים לו את המסר לא רק אתה חשוב, גם דעותיך חשובות. מספרים לילד כמה ואיך הוא מוסיף למשפחה בעצם היותו. מפרטים.... .... רעיונות אלה ועוד נלמדים בתהליך הכולל תיאוריה ומעשה - ידע ויישומו בקבוצות הורים, בתהליך ארוך וחשוב של למידה והפנמה. ילדים מסופקים נפשית אשר זוכים בדרך כלל להבנה, אמפאטיה ועידוד מרגישים שהם טובים כמו שהם. גישות אלה מאפשרות לילד לשנות את דעתו על עצמו, להאמין ביכולותיו ולכוון את מעשיו לנתיבי מועילות. ילד שמקבל הכרה והערכה על מועילותו ממשיך להיות מועיל. ילדים צומחים ומתפתחים על פי ההד שהם מקבלים. ילדים שמענישים אותם מרגישים מושפלים ודחויים וחושבים (באופן לא מודע) על נקמה. עונשים הם שיטת חינוך פסולה, שאינה תואמת ואינה מקדמת את נפש האדם לעבר שינוי. הטפות מוסר, עונשים וביקורת מקטינים את הילד, מבטלים את ערכו, הורים מיואשים משתמשים בהם על מנת לכבות שרפות. הם עוזרים לטווח קצר הילד מוכן לשתף פעולה כדי להימנע מהמקל או כדי לקבל את הגזר. אלה הנעות שממוקדות בגורם שליטה חיצוני. ומכניסות את המערכת למעגל קסמים שהולך וגדל, מעכיר את היחסים, מערער את האמון ומרעיל את האווירה. מטרת החינוך היא לקדם את הילד לעבר מוטיבציה פנימית לשתף פעולה, ולבחור משעולים מועילים. לכן עלינו לבחור בקפידה את תגובותינו בכאן ועכשיו. יש להן השלכות עמוקות לרגשות הילד ולתפקודו. יש הבדל רב בין עונשים לבין תוצאות טבעיות והגיוניות ועל כך בהמשך.... מברכת את כולנו לשבת של דרכי נועם, שלום, אחווה ושלווה, בריאות נפשית ובטחון. שלכם בכבוד ובהערכה עינת גבע.

 

[עינת גבע]

מסר היום ...

הורים שרוצים לגדל ילד בעל מסוגלות להשתלב בחברה דמוקראטית חייבים לאמן אותו ליחסים של שוויון ערך. יחסים של כבוד. מה דעתכם? עינת גבע. חשוב להוסיף, ילדים מוכנים לשתף פעולה אם הם זוכים לתחושת שוויון ערך. לשם כך היחסים חייבים לעבור פאזה מהסמכותנות הכופה לסמכות הדיאלוגית. לכן, יש חשיבות רבה לעצור ולחשוב: מה הילד אומר לי בהתנהגותו? איזה מסר הוא מוסר? מה הילד צריך?(הוא צורח צורך) איזו התיחסות מקדמת תהליך? מבססת יחסים ומזינת ערך אני יכולה ליילד? בברכה עינת גבע

 

[survivorrr]

סליחה על הבוטות, אבל - בשום אופן.

בית שחיה בו משפחה איננו מדינה דמוקרטית בזעיר אנפין. בשום אופן. אני בחרתי להיות הורה אבל לא בחרתי בילד הספציפי וגם הוא לא בחר בי. מה שיקרה בבית - אני אחליט ולא הוא. הילד איננו שווה ערך לי. יש לו ערך כאדם בפני עצמו, בהחלט. אבל אין בינינו שוויון. האחריות היא שלי - לא שלו. אין לו אחריות למה שקורה בבית. הידע והנסיון בחיים הם שלי. לא שלו. אין לו מספיק ידע ומספיק נסיון כדי להחליט החלטות ולקבוע כללים. צריך קודם לחנך אותו לזה תוך כדי צבירת ידע ונסיון עם הגיל. אינני זקוק להסכמתו בהתווית כללי החיים בבית. אני קובע את המסגרות בבית ולא אף אחד אחר - כולל כל מיני אנשים ומוסדות מבחוץ. נכון שצריך לתת לילד לילד מרחב לשיקול דעת. אבל זה כחלק מחינוך. שיקול הדעת שלו חייב להיות בפיקוח שלי משום שהאחריות היא שלי (לא רק משפטית. גם מוסרית וחינוכית). לכן את גבולות השיקול שלו אני קובע. נכון שצריך לתת לו גם מרחב להחלטה גם אם אני הייתי מחליט אחרת. אבל עד כמה אניח לילד לחרוג מהמקובל עלי - אני אחליט ולא הוא. נכון שעם הגיל גדל מרחב השיקול שלו, ההחלטה והטולרנס. מי שחושב שדמוקרטיה זה ערך עליון שיחנך לדמוקרטיה אבל ליישם אותה בבית? זה לא המקום. כבוד לא בהכרח קשור לדמוקרטיה. אין כאן קשר סיבתי. השתלבות בחברה זה חלק מחינוך שלא קשור בהכרח לדמוקרטיה וגם לא בהכרח לכבוד. גם בחברות דיקטטוריות אנשים מכבדים זה את זה. ערך כיבוד אב ואם הוא ערך בלתי מותנה. זה שבתרבות שלנו בעשורים האחרונים ערך כיבוד הורים הפך לערך מותנה זו פשלה של כולנו. במאמר מוסגר אגיד שכדאי לשים לב למה שקורה לנוער שלנו בכל מה שקשור להתנהגויות קלוקלות עד כדי התאבדות. בגלל כל מיני תאוריות "דמוקרטיות", "זכויות הילד" בלי להגדיר את חובותיו, איסורים כאלה ואחרים על הורים ומורים רק בשם התייפיפות הנפש הביאו לכך שחלק גדול מן הילדים לא יודע לדחות סיפוקים, חושב שהוא שווה למבוגרים, כופה את התנהגויותיו על סביבתו (למשל הילד ששוכב על הרצפה בסופרמרקט ורוקע בידים וברגלים עד שישיג את רצונו - וההורים בסוף מוותרים או בגיל יותר מתקדם - שליפת סכינים כל פעם שהסביבה לא מצייתת לו). אחר כך מתפלאים שבבית ספר אין משמעת. למורים וגם להורים של היום הרי אסור להעניש באמת כמו שהיה כשאני הייתי ילד. חוסר המשמעת הופך מהר מאד לאלימות. כעת הילד מגיע לצבא ופתאום יש פקודות, יש משמעת וכו'. הרבה מהחיילים החדשים נשברים ויעידו על כך האחוזים הגדלים של השתמטות ושל שחרור מוקדם מחוסר התאמה ושל התאבדות בקרב חיילים צעירים. הם לא מסוגלים להתמודד עם הירארכיה, עם הוראות, עם דחיית סיפוקים, אין משמעת עצמית בגרוש. החיילים של היום הם חיילי שוקולדה, גם אם הם הולכים לקרבי (ועל אלה שמסתלקים באמצע אימון כי המציאות הצבאית לא תאמה את רצונותיהם שמעתם כבר? בזמני זה לא היה). אינני חייב לנהל דיאלוג עם ילד כדי שדעתי תהיה הקובעת. אינני רוצה לתת כל הזמן הסברים לילד או נימוקים על החלטותי משום שכך יווצר מצב שבלי נימוק דעתי לא תופסת. אני אחליט מתי לנמק ומתי לא. ילד חייב לקבל את הכללים שלי גם אם לא מוצא חן בעיניו. לראייה: בכל תוכניות סופר נני שראינו, הילדים כבר לא יודעים מה עוד לרצות ופורצים כל גבול. ההורים נסוגים עוד ועוד והילד לא יודע גבול כי עדיין אין לו שיקול מושכל. הרי הוא בסך הכל ילד. אז הפסיקו עם כל התאוריות המיופייפות והתחילו לחנך כמו שצריך אני יודע שכאן בפורום יש ביקורת לא קטנה על הדעות שלי. אז רק הרשו לי לסיים באמירה שלשמחתי, בשונה מרוב האנשים כאן, לא היו לי צרות עם הבנות שלי מכל הסוגים שמוזכרים כאן. בגירושי הבנות שהיו עדיין קטינות בחרו להשאר איתי. כנראה שלא הייתי כל כך גרוע. גם כשהיו ילדות תמיד התגאיתי שלכל מקום אני יכול ללכת איתן והתנהגותן היתה לשם דבר עד עצם היום הזה. להגיד שהכל היה מושלם? שטויות. אבל הצרות של רובכם המוחלט נחסכו ממני בזכות הגישות שלי. לתת ערך לילד? כן בהחלט. לתת לו ערך שווה לי - בשום אופן. ילד ישתף פעולה אם יש לו סיבה. הסיבה יכולה להיות תמורה אבל גם ענין, סקרנות, רצון להתנסות וכד'. אין שום קשר בין שת"פ לבין דמוקרטיה ביתית. כשילד רוצה "דמוקרטיה" הוא בעצם רוצה אנרכיה. לתת לילד ערך שווה בהחלטות ובקביעת מושגי החיים בבית זו לא דמוקרטיה - זו אנרכיה. כשההורים עושים מה שהילד רוצה (במקום ההיפך הגמור) הילד יחליט מתי הולכים לישון, היכן ישנים, על מי זורקים נעלים, למי מרביצים וכו'. אלה התוצאות.

 

[עינת גבע]

חינוך שייך...

לתחום ,הפילוסופיה הרוח, הפסיכולוגיה הנפש. חינוך אינו מדע מדוייק. זה לא מתמטיקה . עם ניסיון מוכח איננו מתווכחים. יחד עם זאת, מחקרים המלווים את התפתחות האדם עד שיבה טובה מלמדים מהם הערכים החינוכיים על פיהם רצוי לחנך ילדים על מנת להגדיל את הסיכוי לגדל ילדים עצמאיים, אחראים, בטוחים בעצמם. אמיצים, המסוגלים להתמודד בצורה נאותה ולהשתלב בכל מעגלי החיים: להיות בני אדם טובים לעצמם ולזולתם, להיות בני זוג ראויים המצליחים לבחור, להינות ולחיות זה עם זה בשלום ואחווה, להיות הורים מיטיבים לילדיהם, להשתלב במסגרות כגון: גן, בית ספר, צבא, עבודה, חיי חברה וכאמור בניית מערכת זוגית איתנה ובניית קן חם, אוהב ומחנך עוד דור למצוות ולמעשים טובים. הסיכוי של ילד שלומד אהבה, כבוד והתחשבות גדולים מילד שידע מאבקים, עונשים וכפיה. עומד בפנינו אתגר מורכב ונפלא הדורש שילוב בין מתן אהבה, חום וכבוד ערך האדם (קטן כגדול, אישה כגבר...)יחד עם מערכת של כללים, אותם קובעים ההורים בתחילת הדרך. בהדרגה רצוי לשלב את הילדים בשיח והסכמות. שבת שלום והמשך חילוקי דעות פוריים עינת גבע

 

[גן חיות בבית]

בוקר טוב, קראתי את התגובות כבר אתמול

אך הרגשתי שהן מפורטות מכדי שאקרא אותם על רגל אחת ושאני רוצה להעמיק בתגובות. לכן קראתי אתמול מס' פעמים ושוב היום על הבוקר. אכן חומר עצום למחשבה, לטעמי כל אחד קלע למטרה פשוט עם חיצים שונים, עינת כתבה מתוך הרעיון שבעצם כדי להציב גבולות לילדינו ולחנך אותם שזו משימה לא פשוטה אנחנו צריכים להיות הורים בונים ולא כבאים, ואם הבסיס יהיה חזק ואיתן לאורך השנים משימת החינוך תהיה לקלה יותר ובזמן קצר גם נוכל להינות מפירותיה. ואילו SURVVIVOR פנה לצד המעשי בסיפור, שגם אליו אני מתחברת משום שאני שותפה לדעות אלה, לא צריך להתקשקש איתם יותר מדי, אכן זאת לא דמוקרטיה, אבל זה לא מה שעינת התכוונה. אם להתיימר בלהבין את שיטת חינוכו של SURVVIVOR אז גם אבי ז"ל חינך אותנו כך. הוא לא היה צריך לדבר הרבה, היה מספיק רק מבט, וזה לא היה מפחד אלא מהבנה, הבנה שהפעולה שאני עושה היא לא נכונה, ואז גם היה מראה לי מה כן, מבלה איתי שעות לבד, מראה, מחנך, מסביר. הורי התגרשו כשהייתי בת 7, לצערי היום אין לי למי להגיד תודה, אבל אני יכולה להגיד שאני רוצה להגיע לחצי מרמתו כדי לחנך את ילדי. אכן חומר למחשבה, ודרך אגב הדברים שכתבתם רק מחזקים אותי, שדרכי הפעולה שלי אני בדרך הנכונה. אעדכן בהמשך.... ושוב תודה.

 

[עינת גבע]

מצורף לינק...

שלום רב לך, תודה על ההתעניינות, על השיתוף ועל כך שאת איתנו. מצורף לינק לשרשרת נוספת שממשיכה לדון בסוגיות אלה... עינת גבע

 

[עינת גבע]

מנסה שוב ...

מנסה שוב... http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1776&msgid=144623488