אחרי עוד גילויים על הפסיכולוגית המיתולוגית שלי...טריגר!

[שירה כמים]

תודה עדי

 

[שירה כמים]

אחרי עוד גילויים על הפסיכולוגית המיתולוגית שלי...טריגר!

בשבת דיברתי עם ר'.
אה, זה היה רק אתמול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ושתבינו, שבמקביל לחרה הזה שאני חווה, גם קורים דברים ממש נהדרים. ממש. דברים נפתחים לי. הזדמנויות. קשרים. דברים שלא קרו לי שנים.
אני חיה בשני מימדים.
מימד ממש טוב של העכשיו.
והמימד בו מתקיימים השחזורים.
תבינו שפשוט קשה לי להאמין.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
צורחת בשנתי. עצבנית.
חלמתי לפני כמה לילות שהיא מחזיקה סכין ואני עוצמת עיניים וצורחת "תרצחי אותי, תרצחי אותי".
האמת שלפעמים אני מרגישה שהיה עדיף לא להיות מאשר לחוות כזאת התנפצות של אמון. כזה שבר. כזאת בגידה.
מסתבר שהיא כפתה על ר' מגע, אין מילים אחרות מדוייקות לומר את זה. לא מגע מיני חלילה. ובכל זאת.
ומסתבר שהסימפטומים של ר' החריפו בעקבות הטיפול אצלה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברות וחברים, אני ממש רוצה לצרוח לכם: אל תתייחסו אל מטפלים כאל גואלים, וגם לא אל פסיכיאטרים. לא פעם הם רק מחמירים את המצב. גם טיפולי נפש וגם תרופות.
הם לא אלוהים.
הם לא יודעים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני כל כך עצבנית.
אני לא יודעת מה אני מרגישה.
הייתי פשוט מחטיפה לה!!!!!!!!!!!!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
וזה לא שהיא סתם בת זונה או מנייקית.
זה הכול התחיל בטוב, ובנתינה כמעט אינסופית אלטרואיסטית, ויש דברים שלמדתי ממנהה, והיא הבטיחה לי שתמיד תהיה בשבילי... בקיצור, כשאני באה ומנסה לקלוט את זה - אני לא מסוגלת.
לא מסוגלת!
אני ככ כאובה וכועסת.
אבל לפחות עכשיו אנחנו שתיים.

 

[שירה כמים]

עשרים ושתיים שנה הייתי אצלה בטיפול!!! טריגר. מרגישה שבורה

הכאב בולע אותי.
עשרים ושתיים שנה.
ועכשיו אני מגלה שהיא כפתה על מטופלת שלה מגע.
במילות דבש כמובן.
בשכנוע שזה טוב לה.
וגם כשהמטופלת אמרה לה "לא", היא בכל זאת שכנעה אותה להמשיך.
ככה היא שכנעה אותי להמשיך לעשות כל מיני דברים - אי אם די אר, למרות שהזיק לי, לקחת כדורים פסיכיאטריים, להישאר עם גבר שאנס אותי - כן כן!!!!!!, להמשיך לבוא אליה ויהי מה.
אני מסתכלת ואני לא מבינה.
איך עברו החיים שלי?
לאן הם נעלמו?
איך יתכן שככ הרבה שנים וככ הרבה חרה אכלתי ממנה ועדיין נשארתי.
כאילו כושפתי על ידה.
כאילו הייתי מהופנטת.
ממוגנטת.
לא יכולה להאמין לעצמי.
מזל שמצאתי את ר'.
מזל מזל מזל.
אבל הכאב...

 

[שירה כמים]

ככ כואב לי

אני לא מצליחה להרגיש הקלה
כבר בלעתי טונות של פחמימות וצלצלתי לערן ועשיתי מיליון דברים
אין מה לעשות
רק להיכנע לכאב
רק שאני חייבת ללכת לישון
ופוחדת
פוחדת שהכאב יציף אותי בשנתי

 

[הקוסמת הורודה]

לא מוצאת טעם לכעוס עליה ברור שהיא אשמה אבל

זה מרגיש כמו פצע שיפתח תמיד מחדש כי יש המון על מה לכעוס אבל לא נראה לי מקדם. תמיד אפשר להזכר מחדש ולכעוס או לכעוס על איך היא העזה לעשות ככה ונראה שהפסיכית סיפקה סיבות בשפע אבל אחר כך זה סתם להתבוסס בכאב על מה שהיה ואיננו ועל אמון שנשבר

 

[שירה כמים]

קוסמת, אני מבינה ותודה שאת מזהירה אותי

מלהיסחף ללופ שאין לו סוף.
אני מסכימה איתך שעלי להיזהר.
תודה.
כרגע הייתי בשיעור צי קונג ואני מרגישה שישים אחוז אדם חדש

 

[שירה כמים]

חברות וחברים, אני רוצה לשאול את כולכםן משהו

אני מרגישה שמאוד הצפתי רגשית את הפורום.
גם מזה שלא עונים לי כאן.
וגם בגלל שאני מניחה שרובכם מטופלים וזה נושא מאוד טריגרי לכולכם.
אני מאוד אשמח לדעת
האם זה נכון?...
(כי הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום גם לאחרים סבל)

 

[אופירA]

לא עונים כי אין מילים. מה אני יכולה להגיד?

איך אני יכולה להשתתף בכעס. איך אני יכולה להקל על הסבל.
אני לא יודעת.
אין לי מילים.

 

[שירה כמים]

אני מבינה, אופירה. מצידי, אפילו אם תכתבי לי רק שאת מבינה

או שאת איתי, זה כבר יפחית את הבדידות המ צמיתה שאני רמגישה ברגעים האלה.
אבל אם לא אותנטי לך ולא נכון לך אז כמובן שלא.

 

[משה057]

הי שירה!

אני רוצה לענות לך, וגם לעצמי.
תכתבי כמה שאת רוצה!
אל תפחדי להיות נוכחת, מותר לך! זה המטרה של הפורום.
אני באופן אישי לא תמיד קורא הכל, ואם יש משהו שמפריע לי מאיזו סיבה אני פשוט ממשיך הלאה.
רגשות האשמה האלו כנראה מובנים בתוכנו... אבל הם לא נכונים.
תרגישי טוב.

 

[שירה כמים]

משה, היי.קודם כול חשוב לי לומר לך שכתבתי לך

בפוסט קודם שהעלית והזמנתי אותך בשמחה לכתוב כאן יותר.
ובקשר לנושא, אני חושבת שלך קשה לכתוב ואתה מרגיש רגשי אשמה, אבל לי לא קשה לכתוב ואני לא מרגישה אשמה בדרך כלל.
אני גם משתדלת לתמוך באחרים כמיטב יכולתי בזמנים שאני מסוגלת.
העניין שא. זה באמת נורא קשה החומרים שלי ובטח מעוררים רגשותץ לא קלים באנשים, כי רבים כאן מטופלים.
וב. זאת הייתה גם דרכי לבדוק למה לא עונים לי. האם כבר שחקתי אתכםן מרוב כאב....
תודה שכתבת לי

 

[שחר חרישי]

רק עכשיו קראתי

אניאיתך. אני קוראת אותך ומצטערת בשבילך. אין לי דברים להגיד שיהולים לנחם או לעזור באמת. אבל אני איתך לפחות בקריאה ובהקשבה. וכן, זה תובעני מבחינה רגשית לקרוא תכנים מאטד פגועים ומאוד כועסים (ובצדק). אבל אני לא חטשבת שאת מציפה את הפורום, ותמשיכי כל עוד זה עושה לך טוב, ואני אאישית אקרא ואשתתף...

 

[שירה כמים]

שחרית, אני מאוד מאוד מודה לך שאת איתי.

אני תמיד מרגישה שאכפת לך, וזה דבר מנחם בפני עצמו.
ולא פעם קורה שאת כותבת דברים שמשקפים לי איפה אני נמצאת, וגם זה עוזר.
ותמיד יש לך מילה מנחמת.
זה טוב וחשוב.

 

[שירה כמים]

ושחרית, עוד דבר:

לפעמים אני רמגישה שאת כותבת מילים כהוויייתן לאנשים שמנסים לפגוע בי. זה התחיל עוד בהפסיכולוגית.
וזה נורא נורא נעים שאת אומרת מילים כהווייתן.
וגם את עושה את זה בצורה נורא מצחיקה, ואני קוראת שוב ושוב וצוחקת לעצמי ומאוד נהנית מהציניות שלך.
אז אמנם אני לא כותבת ומגיבה כי אני לא רוצה ללבות את הרוחות, לא את שלך ולא של הזולת,ונראה לי הכי נכון לשתוק, ואני יודעת להגן על עצמי גם, אבל ההנאה היא עצומה.
תודה
ומקווה שלא עודדתי אותך עכשיו להיות צינית חלילה

 

[jacolevi]

שלום "שירה כמים (שם יפה דרך אגב)

היית 22 שנים בטיפול כנראה אצל אישיות שרלטנית , אז היית וזה נגמר וטוב שנגמר .
האמיני לי שאין טעם להמשיך להתבוסס במחשבות וזכרונות והעלאת גרה על כל התקופה הזאת . אני בטוח במאה אחוז שככל שתפחיתי את רמת הכעס שלך כלפיה (וכנראה גם כלפי עצמך שהולכת שולל כל כך הרבה) זמן רק את תרוויחי מזה , ואני מתאר לעצמי שאת תאמרי לעצמך , מה הוא מבין ומה הוא מבלבל לי את המוח עם העיצות שלו , אבל לדעתי זה מה שאת צריכה לנסות ולעשות ,למחוק. נכון ש22 שנים זה זמן לא מבוטל אבל נכון לעכשיו זה מאחורייך.
והלקח היחיד עבורך הוא פשוט לא ליפול במלכודת כגון זאת שוב , ועם הסימן הראשון למצב דומה שעלול להיקרות בדרכך ובידיעה ברורה שאופייך כנראה מועד לפורענות מהבחינה הזאת , פשוט לברוח כמו מאש , לברוח. ל ב ר ו ח.
ואני מאחל לך מכל ה

שתצליחי ותפתרי מהבעיה המעיקה הזאת.

 

[שירה כמים]

תודה,אבל אני לא מהמוחקים. אני לא מאמינה בלמחוק,

ומה שלא יהיה אני לא מסוגלת.
היו תקופות שניסיתי למחוק, זה רק התפוצץ לי יותר חזק אחר כך.
מה גם שאני בתהליך עכשיו שחשוב לי שהיא תפסיק לטפל, ואני התחלתי לבדוק איך לעשות את זה.
תודה על האיכפתיות.

 

[אופירA]

תהליך מעולה. כי גם לי חשוב שלא תהיה לה רשות לטפל!

 

[jacolevi]

אני מבין את התגובות שלכן . אבל

נקמנות לא תביא לפתרון . חושבת שתרגישי טוב יותר אם היא תפסיק לטפל באנשים? אז או קיי , נניח שתצליחי ,
(ואני ממש ממש לא מאמין שזה יקרה ) מה אז ?היא תשב בבית ותהיה מובטלת ללא מקור פרנסה ותצטרךלחפש מקור פרנסה אחר . זה לא יעביר לך את התחושה שנוצלת על ידה . נקמה לא פותרת כלום מלבד אולי תחושת נצחון מסויימת שמשאירה אחריה טעם רע.
ואל תאמיני לעצמך שאת עושה זאת מטעמים הומניים (לדאוג כביכול שגם אחרים לא ייפגעו ממנה) כי את לא. יש לאורך ההיסטוריה המון מקרים דומים כולל מחזות (אלקטרה למשל) על נקמה . במקרה שלך לפי איך שאני הבנתי את זה את מאוד כועסת על עצמך על מה שעבר עלייך .

 

[הקוסמת הורודה]

זה לא קטע של נקמה זה קטע של אחריות לכלל

למי אכפת אם היא תשב בבית ותרקב אבל יותר חשוב מכך למה שהיא תעבוד ותדרדר אחרים הרי ברור שהיא לא במקצוע הנכון. עבודה שלה = יותר נפשות פצועות

 

[שחר חרישי]

אם הלכת ברחוב ולפתע נפלת לבור

שהיה פעור שם ממש במרכז הרחוב בלי שום גדר הזהרה. אחרי שתצא ממנו, חבול ושרוט, לא תרצה להביא לסגירתו, או לפחות לסמן אותו עבור אחרים כדי שלא יפלו לתוכו גם הם? זו לא "נקמה בבור", זו דאגה לכלל, זה ברור.
עכשיו, מה קורה במקרה שלא מדובר בבור אחד אלא בנרבה בורות, ולמעשה - באדם שהולך וכורה בורות, וכל זמן שלא עוצרים אותו הוא יפיל עוד ועוד אנשים שאינם מודעים לסכנה? במקרה כזה הדאגה לכלל מחייבת את עצירתו של כורה הבורות. אלא מה? כאן גם מעורב כעס אישי, בניגוד למקרה של סתימת הבור. ולכן לאותה פעולה עצמה מתווסף מניע נוסף: מניע הנקמה. מה שיש לעשות במקרה כזה הוא לנסות להפריד בין המניעים, ולעשות את הפעולה יותר מהמניע שהשכל מחייב ופחות מהמניע שהרגש צורח. אבל מבחינה מעשית אין שינוי: כורה הבורות חייב להיעצר!