אחרי שהחלטתי לקחת עוד שבוע אחד ודי

[ז ר ע י ק י ץ]

אחרי שהחלטתי לקחת עוד שבוע אחד ודי

כדי להחליט אם ללדת בבית או במאיר אני מפנה אליכן שאלה שמנקרת בי כבר כמה ימים: למה אני צריכה את זה????? הכל התחיל מאיזה תכנית דבילית בערוץ ההורים (לא הפעם זו לא הלוחשת...) אלא תכנית על עיצוב חדר לתינוק שמראה גם את לידתו האפידורלית - תמיד. אני מאוד אוהבת לראות לידות אבל הפעם דווקא קלות הראש והמצב הנפשי שבו הייתה היולדת הדהימו אותי!! לידה שנייה ובין לחיצה ללחיצה היא הייתה עסוקה במה שנקרא היום "מתלוצצת עם רופאיה" אני רצינית לגמרי, התינוק נולד תוך כדי צחוק שעושה בעצם פעולה דומה לדחיפה, בזמן שהרופא ביקש ממנה לא ללחוץ. איכשהו דווקא הלידה הזאת העמידה את כל מה שחשבתי שאני רוצה באור אחר לגמרי ופתאום התחילה לנקר בי השאלה למה אני צריכה את זה? למה אני לא יכולה להיות נורמאלית? וללדת עם אפידורל בבית חולים? מאיפה הצורך הזה להיות במקום הזה שנקרא "שם" שחוץ מהכאבים הוא גם ריכוז עילאי ופתיחות והתמסרות לגוף ואולי גם רגעים של חוסר אונים, של פחד ממוות? ממה הוא נובע?

 

[אם פי 3]

זה הנורמלי, לא?

זה ללדת כמו שהגוף שלך נועד ויודע. בלי להכניס בכוונה הריון בריא למיטת "בסיכון". זה הנורמלי. מי שבוחרת באפידורל (וזו זכותה), משנה את ה"נורמה" שקבעו מליוני שנות האבולוציה (וזה *לא* הופך אותה ל"לא נורמלית" במובן של משוגעת...). גם בלידה עם אפידורל עשויים להיות רגעים של חוסר אונים ושל פחד ממוות. (וגם לידות עם אפידורל עשויות להיות נהדרות, לבוחרות בהן). ממה בעצם את מנסה לברוח עם האפידורל? למה הוא יועיל לך (והכוונה היא אישית לך, לא ליולדת מהטלויזיה או הבת של השכנה)? אני חושבת שההבנה של זה, תעזור לך להחליט מה את רוצה.

 

[רוני של השלוש]

לא מנסה לשכנע אותך בכלל

אבל מצטערת שלא יכולת לראות אותי בלידת הבית שלי, "מתלוצצת עם מילדותיה" כמו שנקרא

בין ציר לציר. בחיי, את לא מאמינה איזה צחוקים שהיו שם. כך שאני בכלל לא בטוחה שדווקא האפידורל זה מה שגרם למצב הרוח המרומם וליחסים האלו בין היולדת לצוות - יכול להיות שזה פשוט האופי שלה? אולי יש לה קשר חזק ומיוחד עם הרופא שלה? או קשר שנוצר במהלך הלידה עצמה עם האחיות והצוות הרפואי, שהוביל לצחוקיה ונעימות שכזו... לגהי "נורמלי" - טוב, זה כבר עניין של הגדרה... אבל בכל מקרה ובכל בחירה שאת עושה, אני חושבת שחשוב מאוד לעשות גם הערכת סיכונים לך ולעובר שלך, ולצערי האפידורל איזו נטול סיכונים כלל וכלל. אם כבר בתכניות טלויזיה עסקינן (מודה, גם אני מכורה...) צפיתי לא מזמן בתכנית שנקראת BRINGING HOME BABY שמראה התמודדות של הורים חדשים ביומיים או שלושה לאחר חזרתם הביתה מביה"ח. האם בתכנית בקושי תפקדה משום שסבלה מכאבי ראש איומים כתוצאה מהאפידורל. היא כל כך התחרטה על נטילתו, כי בקושי יכלה לעשות משהו עם התינוק שלה ורק שכבה במיטה בחושך עם הראש למטה. בסוף התכנית מראים את המשפחה לאחר חודשיים והאם מתארת איך רק אחרי 3 שבועות זה התחיל להיות יותר נסבל, ורק אחרי ששה היא יכולה להגיד שהיא חזרה לעצמה אבל הכאבים עדיין מהדהדים שם... לא יודעת, אותי זה מפחיד יותר (ואני עברתי כבר שתי לידות עם אפידורל

הלידה האחרונה בבית היתה הלידה הכי מצוינת שלי).

 

[mamadan]

מהניסיון שלי,

לידה ראשונה עם אפידורל- הייתי רחוקה מלהתלוצץ עם מישהו, למען האמת בכיתי בהיסטריה והמיילדת צעקה עליי שאפסיק. הרגשתי משותקת בכל פלג הגוף התחתון וזאת הרגשה שאני לא מאחלת לאף אחד בטח שלא בלידה. הפחד הוא טבעי, אל תנסי להדחיק אותי, תנסי להבין ממה את בדיוק פוחדת. לא מכירה דרך להעלים לגמרי את הפחד, (גם לא ע"י אפידורל..) חשוב רק שהפחד לא יהפוך לעיקר בתהליך הזה- ושהבחירות שלך לא יעשו מתוך פחד.

 

[rjf]

עונה לך ממקום של התלבטות

לא לגבי טבעי או לא - זה ברור לי שאני רוצה אבל לגבי אפידורל וצחוקים בלידה הראשונה שהייתה הרבה מאוד שעות בלי אפידורל ורק מעט שעות עם - רוב השעות בלי היו נפלאות - היה בהם משהו קצת מלחיץ - (עד שבן זוגי הגיע הביתה) ומשהוא מאוד מרגש והרבה התמודדות בונה עם הצירים - והמון המון צחוקים עם בן זוגי (כשנשארנו רק שתינו לבד בחדר הלידה) אם האפידורל בא חוסר האונים התגבר חוסר השליטה הפכתי להיות בגודל של אפונה ומזולזלת לגמרי... רוני אמרה נכון - לאו דווקה האפידורל גרם לצחוקים - זה יכול - אבל יכול לגרום בדיוק להיפך - הכוונה שלי היא שהmind set שלך הוא מה שגורם לצחוקים...

 

[שושה בלה]

למה אני צריכה את זה?

את לא צריכה את זה את בוחרת בזה וזה ההבדל בינך לבין אותה יולדת שבסרט. כי גם אם תגיעי ללידה אפידורלית תעשי זאת מתוך בחירה מודעות שיעזור לך בהמשך לגדילה וצמיחה אישית, והתחברות עם התינוק. ולמה כן בעצם? כמי שילדה 4 לידות ללא כל נשכך או והתערבות יש העצמה מאוד גדולה חיבור גדול בלידה כמו שעברתי מה שעוזר לי היום בחיי היום יום. אם את רוצה את מוזמנת ליצור עימי קשר ואזור לך. אני מסיימת כי קוראים לי.

 

[debby12]

מיסיונריות איננה הקטע שלי

יכול להיות שאת לא צריכה את זה <באמת. לא בציניות>. זאת לא בחירה שגרתית. עכשיו ברצינות לשאלתך -- לדעתי אין תשובה חד משמעית. נשים שבוחרות בזה בוחרות מכל מיני סיבות. למשל, היו פה כאלה שכתבו שיש להן בעיה של אסרטיביות וכך בבית חולים הן הופכות מין "כבשים צייתניות" שעושות מה שאומרים להן בלי למחות אבל ככה מרגישות שהקול שלהן נמחק לחלוטין. אצלי אישית זה מצב דווקא הפוך - אסרטיביות ורצון לשלוט באיך תיראה חווית הלידה שלי - דבר שעשוי לגרום כמעט לכל לידת בית חולים להפוך לקרב בסגנון חופשי במקום לחוייה אינטימית מדהימה. יש הרבה שזה חשוב להן כ"תיקון" ללידת זוועה ראשונה, שלא רוצות שהתינוק שלהן יופרד מהן ולו לשניה (ושיעיפו אותן מהחדר כשה"רופאים מבקרים" ועושים מה שבא להם). וזה על קצה המזלג - יש עוד המון סיבות. הסיבות העיקריות שלי כאמור הן: רצון ללדת בחוויה אינטימית בלי להצטרך להיאבק על זכויותי ובלי הרבה אנשים זרים נוכחים, ההעצמה שבחוויה הזו, הימנעות ממפל ההתערבויות שסופו מי ישורנו, רצון שבתי לא תופרד ממני, רצון להצליח בהנקה, ובלידה השניה גם: רצון בתיקון. בקיצור, הנקודה שלי היא שאלה שרוצות לידת בית מגיעות לזה כל אחת ממקום אחר. אני לא כל כך מכירה את הנסיבות האישיות שלך - ולכן לא יודעת מאיפה את הגעת לרצון הזה. זאת לידה ראשונה שלך? אם לא - איך היו הקודמות? איך נראים שאר החיים שלך? תרופות בתי חולים ורופאים גורמים לך להרגיש טוב-בטוח? את כמה חשובה לך שליטה בחיים? את כמה את חיה בנוח עם הגוף שלך ומרגישה שאת סומכת עליו? סתם זרקתי כמה שאלות כדי להבין את הכיוון שממנו את מגיעה.

 

[POOH*]

אבל אלה לא האפשרויות שלך...

הבחירה שלך היא לאבין לידה עם אפידורל כמו בסרט ללידה כואבת עם תחושות של חוסר אונים בבית. כי אם אלךה האפשרויות ברור שהבחירה היא כמו בסרט.. הבחירה בין לידה בה את לוקחת אחריות על הלידה [וכן גם על ההתמודדות עם הכאב] לבין לידה בה את נותנת את האחריות למישהו אחר. ולוקחת בחשבון שאין לך אז שליטה על הלידה ועל ההליך. את לא יודעת איך אפידורל ישפיע עלייך.. זה לא תמיד טוב ונעים לי היו המון תופעות לוואי מהאפידורל וגם הוא לא השפיע למספיק זמן כך שהרגשתי את כל הכאבים למרות שקיבלתי.וגם הוא תקע את הלידה אז בסוף ילדתי בואקום. אין לי זמן להשיך כרגע כי צריכים אותי פה.. אבל בעיני הצגת הדברים שלך לא נכונה.. את צריכה לבדוק עם עצמך שוב מה זה לידת בית בבשבילך.. ואז להחליט.. POOH

 

[POOH*]

עכשיו יש לי קצת זמן...

כתבת: "איכשהו דווקא הלידה הזאת העמידה את כל מה שחשבתי שאני רוצה באור אחר לגמרי ופתאום התחילה לנקר בי השאלה למה אני צריכה את זה? למה אני לא יכולה להיות נורמאלית? וללדת עם אפידורל בבית חולים? מאיפה הצורך הזה להיות במקום הזה שנקרא "שם" שחוץ מהכאבים הוא גם ריכוז עילאי ופתיחות והתמסרות לגוף ואולי גם רגעים של חוסר אונים, של פחד ממוות? ממה הוא נובע? " קודם כל כתבת שהלידה בתוכנית הייתה לידה שניה. זה משמעותי מאד. הלידה הראשונה שלי עם אפידורל וזירוז הייתה 24 שעות בחדר לידה והסתיימה כאמור בואקום. הלידה השניה [בבית] הייתה שעתיים מפיחה של 3 עד שהוא היה בחוץ. ובהקשר למה שכתבת: זה באמת מה שרצית? להיות לא נורמלית? להיות ברגעים שלחוסר אונים ופחד מוות? של כאבים נוראיים? ככה את רואה לידת בית? אם זה מה שהייתה בעיני לידת בית באמת לא הייתי רוצה בזה.. וממשיכה לכתוב משלי.. ורוצה להדגשי שזה הרגשתי בלבד.. פשוט כי נגעת אצלי בעצב רגיש.. את בטוחה שבבי"ח תרגישי נורמלית? שבבי"ח לא תרגישי חוסר אונים ופחד מוות? חייבת לומר שאצלי בלידה בבי"ח שהייתה ראשונה פחדתי הרבה יחותר מצבלידה בבית. בעיני הצוות הייתי סתם עוד מישהי.. מישהי עקשנית אבל סתם מישהי שרק צריך לסיים כבר את הלידה שלה כדי לפנות את החדר לךידה. לא ממש עניין אף אחד מה אני רוצה ומה אני מרגישה וחושבת... חוסר אונים היה בהחלט אחת התחושות המובילות אצלי בלידה ההיא... ואת באמת באמת מאמינה שלידה עם אפיודרל היא כמו שתיארו בסרט? ראית פעם סרט שהראו בו יולדת עם תופעות לוואי מאפידורל? את זה לא מצלמים.. את הרעידות הבלתי הנשלטות.. ההרגשה שאני קופאת מקור גם כשדיש עלי 5 שמיכות.. כאבי הראש שהמשיכו ללות אותי גם אח"כ.. ושלא לדבר על זה שבסוף האפידורל לא השפיע והרגשתי את כל הכאבים למרות שקיבלתי אותו.. בקיצור.. אני לא יודעת אם תחילטי ללדת בבית או בבי"ח.. אבל בכל מקרה אל תחליטי על סמך מה שאת רואה בסרט.. POOH

 

[טחינה עם דבש]

למה אני צריכה את זה...? מזדהה

אני מזדהה מאד עם מה שכתבת, ממקום קצת שונה. כי אני הרבה פעמים מרגישה את ה"למה אני צריכה את זה" כשאני עסוקה בעוד צמיחה ועוד גדילה ועוד התפתחות רגשית והתגברות על עוד פחד והשתחררות מעוד תפיסה שמקבעת אותי, וכל הדברים האלה דורשים זמן ואנרגיה, ולא תמיד אני מצליחה להקיף את עצמי באנשים ששותפים לדרך שלי ומזדהים אתי ברמה הזאת, אז אני מסתכלת על חברה שלי שפשוט חיה את החיים שלה בלי לבלבל לעצמה את המוח, ועל חברה אחרת שמצאה עבודה ישר אחרי שהגיעה לאוטסרליה ונחסך ממנה כל התהליך (הקשה והנחוץ) שאני עברתי, וחברים אחרים שבגלל ההחלטות שלהם משתכרים הרבה יותר ממני, ואני... מקנאה!!! אז מאיפה הצורך הזה לאתגר את עצמי, לחלום גבוה וגם לנסות להגשים את זה? בנקודות השפל שלי, אני חושבת שכל זה הוא כאב ראש אחד גדול, והלוואי שיכולתי להיות "נורמלית" ו"כמו כולם" ולעזאזל עם הכל. לחיות "ראש קטן". ולמרות זאת, לא הייתי יכולה לוותר. לא הייתי יכולה להיות אחרת ממה שאני, להסתפק במועט (הדל מאוד) של עבודה שאני לא ממש אוהבת וסגנון חיים שישאיר אותי במקום שאני נמצאת בו, על כל חסרונותיו, ולא במקום שאני חולמת להיות בו. אז עכשיו קשה (לא תמיד! רק בנקודות השבר), אבל העכשיו הזה יביא אותי למחר יפהפה, כמו שעבודת הפרך שהשקעתי בעבר הביאה אותי למקומות היפהפיים שבהם אני היום. ואני אסירת תודה על מה שאני היום. היכולת לשלי לחוות אושר היום הרבה יותר גדולה מאשר פעם.

 

[ז ר ע י ק י ץ]

תודה רבה מאוד מאוד גדולה לכל מי

שענתה. ימים קצת מטורפים ואני לא מצליחה להגיע לכתוב את מה שאני רוצה כאן. די בטוחה שבסופש הארוך זה יתאפשר כי יש לי מה להגיד לכותבות וכמובן לעצמי

שנה טובה של זריעה צמיחה ופריחה

זרעי קיץ