אחרי שישה חודשיפ הבנו שדי..
שלום רב,
חזרנו לארץ בקיץ, לאחר תכנונים ארוכים והתרגשות גדולה.
לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל נדמה ש 13 שנים בקנדה גם עשו את שלהם,
הפקידה במשרד הקליטה שהודיעה בחגיגיות שאין צורך להתרוצץ בין משרדי הממשלה השונים, ושמשרד הקליטה שולח טפסים לכולם גרם לנו לנזקים מתמשכים עד היום שלא נפתרו.
למשל: הפקידה בביטוח לאומי שקיבלה את הטופס ממשרד הקליטה בחרה להקליד תאריך תושבות מרגע שקיבלה את הטופס (שבועיים אחרי שהגענו לקנדה) רצה הגורל, והבן שלי בן ה-10 נחתך ברגלו לפני שקיבלנו את הכרטיסים המגנטיים, הופננו ממכבי לביקור רופא ומשום ששם לא תופרים ילדים הופננו שוב לרמב"ם, שם החליטו לא לתפור ושחררו אותנו הביתה עם חוב של 1100 שקלים, אמרו לי לא לדאוג, לחכות שיסתדר ואז להביא התחייבות.
כשהתקבל אישור התושבות, הקטינו את החוב ל-750 שקלים, ואז, במכבי אמרו שלא היינו מבוטחים על פי הביטוח הלאומי שם הקלידו תאריך תושבות בשגיאה.
הייתי בביטוח לאומי כבר מעל 10 פעמים, הם אומרים שאני צודקת, מטילים את האחריות על הסניף בקרית אתא שמטיל את האחריות על הסניף בירושלים שמטיל את האחריות על משרד הכספים של ביטוח לאומי שהוא מסתבר איזשהו גוף נפרד. סגנית מנהל בשם ברוריה אף עשתה מאמצים ושלחה אימיילים למשרד הכספים לתקן את הטעות, והם על פי ברוריה התעלמו מבקשותיה.
עד לרגע זה, שישה חודשים אחרי, מעל 100 שקלים תשלומי חנייה ליד הביטוח הלאומי, הטעות לא תוקנה.
דוגמא נוספת: פקידת משרד הקליטה שלחה טפסים גם לקופת החולים, אני התבקשתי ללכת ולאסוף את הכרטיסים, הבן שלי אושפז ביום כיפור בבית החולים עם תגובה אלרגית פתאומית קשה שלא היה ידוע למה ונשלח לעשות בדיקת אלרגיה, שם אמרו במכבי שאיננו יכולים לעשות את בדיקת הדם כי אין לנו ביטוח משלים, אמרו לנו שאם היינו עושים כשהגענו , הילדים היו מכוסים מיד, אבל בגלל שאף אחד לא טרח ליידע אותנו, ופקידת משרד הקליטה שלחה את הטפסים עבורנו, הילדים לא נכללו בביטוח המשלים ולכן נאמר לנו עליהם להמתין שנה כדי לקבל זכאות בביטוח משלים. הצעתי לשלם רטרואקטיבי, הצעתי לברר מול משרד הקליטה, שום דבר לא עזר. גם תרופות לאלרגיה שקיבל מהרופא אי אפשר היה לקבל, כי הן לא בסל, וכאלה שלא בסל מקבל רק מי שיש לו ביטוח משלים.
בן זוגי חזר איתי לארץ לאחר 23 שנים בקנדה, הוא התייאש וחזר חזרה לפחות עד שנסתדר, כי הבנו שפשוט זה לא הולך להיות.
את שני ילדיי רשמתי לבית ספר יסודי פרטי, ליאו-בק, בית ספר רגשי עם תוכנית לימודים שמאוד מזכירה את בית הספר הפרטי ממנו באנו, לקח לי זמן למצוא מסגרת כזו ובגללה החלטנו לשכור דירה בחיפה. המחשבה שכיתה קטנה תביא להכלה וקליטה טובה יותר של הילדים נראתה לי נכונה.
כל כך טעיתי. המקצועיות לה הורגלתי בטורונטו מצד המערכת החינוכית היא בעלת פערים עצומים לנמצא כאן.
בני הבכור ( לאחר שדיווחתי על פרופיל הלמידה שלו, על כמה שהוא רגיש, על כך שהוא חייב להרגיש אהוב כדי לאהוב ללמוד בחזרה, על כמה שהעברית שבפיו לא חזקה מספיק והוא זקוק לתמיכה) ,לאחר ריאיון עם מורה מקסים, רגיש שהבין בדיוק על דיברתי בזמן השיחה, הושם בכיתה עם מורה חדשה, ללא אופי או ניסיון של מחנכת שצעקה וצועקת ולעולם תצעק כנראה באגרסיביות וברוטליות על תלמידיה (אני הייתי עדה למשפטים כמו: נמאס לי מכם- לתלמידיה, מגיע לכם שתלמדו מדעים כל היום- כאילו מדעים זה עונש, עונשים קולקטיביים לכיתה ה בגלל בעיות משמעת- שלילת הפסקות, שלילת שיעורים ספציפיים, כתיבת חיבור לכל הכיתה: למה לא טוב להפריע- כאילו זו לא 2013 , פתרון במריבה בין תלמידים על כרטיס סופר גול: המורה קרעה פשוט בפניהם את כרטיס השחקן), מה שהביא לבן שלי להסתגר, ולפחד, להיות בחרדה תמידית מהמקום הזה בו הוא אמור לבלות את רוב היום.
בקשות מצדי לתגבר את לימודיו בשפה ובחשבון בעברית נענו בשעה שבועית עם ששינית, ובתשובה שלילית לגבי לימוד בעיות מילוליות בעברית, כל עיצה ורעיון לעזור לקליטת בני לא נענו באימייל, לאחר שלושה אימיילים היא אף טרחה להודיע ליועצת בית הספר שאני "מפגיזה אותה באימיילים" והתבקשתי להפסיק, כמובן שקליטת הבן נכשלה, כל כך נכשלה שהתלמידים האחרים קלטו מיד ואז גם התחילו ההצקות: משכו לו בשיער, נתנו לו אגרופים, דחפו אותו והכי גרוע, האשימו אותו במעשים שלא עשה, "גנב לילדה את הסוודר", "קשר לילד את החולצה לכיסא", "מרמה במשחקי כרטיסים", ועוד ועוד.
הבן שלי לצערי, לא מתנהג ככה, הוא לא יודע להיות רע כי יש לו PDD,
בבית הספר קראו לי לשיחה ואמרו שהוא לא משתלב חברתית ולא מסתדר עם המורה, הסברתי שהיא חייבת להאמין לו, הוא לא משקר כשמספר מה עושים לו בכיתה.
אז המנהלת לולי אמרה לי ליד נציגה ממתי"א של משרד החינוך חיפה: אני לא נוהגת להשתמש במילה כזו, אבל הבן שלך הוא שקרן, הוא משקר, אני לא יכולה לעזור לו , משרד החינוך אמר שיש מקרים הרבה יותר קשים ממנו שמשתלבים יופי בבית הספר ומשום שמעולם לא היה בחינוך מיוחד צריך לעזור לו, המנהלת התעקשה ואמרה שאין באפשרותה והוא צריך סייעת צמודה.
התחננתי שתעביר אותו כיתה (בכל זאת יש לי גם תואר בחינוך ואני מבינה קצת בצרכים של הילד שלי) והיא אמרה שהיא קיבלה כבר החלטה ואי אפשר לשנות אותה.
בן זוגי שהתגורר כ-23 שנים בקנדה התייאש כבר בחודש הראשון ונסע חזרה כדי לוודא שלפחות יהיה לאן לחזור, הוא עשה נכון.
עברו עלינו עוד מאות חוויות, גם טובות וגם מאיימות, צעקות של נהגים עליי בזמן נהיגה כי נתתי לנהגת מבוגרת זכות קדימה, גניבת ברגים מהגלגלים של הרכב שהתגלתה במקרה כי מישהו, מסתבר ניסה לגנוב את הגלגלים כנראה ונתפס, בקיצור, מה שקורה בקנדה במשך שבע שנים, קרה לנו במספר חודשים.
מה אומר:
אל תגידו למי שעזב לחזור כי הפערים הם באמת מאוד עצומים ואנחנו כבר אנשים שונים, אוהבים את המדינה ומרגישים תמיד חלק ממנה אבל גם יודעים אחרת, ומבינים את המשמעות במהות הפערים.
אנחנו חוזרים הביתה בעוד כשבועיים.
זה הספיק.
שלום רב,
חזרנו לארץ בקיץ, לאחר תכנונים ארוכים והתרגשות גדולה.
לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל נדמה ש 13 שנים בקנדה גם עשו את שלהם,
הפקידה במשרד הקליטה שהודיעה בחגיגיות שאין צורך להתרוצץ בין משרדי הממשלה השונים, ושמשרד הקליטה שולח טפסים לכולם גרם לנו לנזקים מתמשכים עד היום שלא נפתרו.
למשל: הפקידה בביטוח לאומי שקיבלה את הטופס ממשרד הקליטה בחרה להקליד תאריך תושבות מרגע שקיבלה את הטופס (שבועיים אחרי שהגענו לקנדה) רצה הגורל, והבן שלי בן ה-10 נחתך ברגלו לפני שקיבלנו את הכרטיסים המגנטיים, הופננו ממכבי לביקור רופא ומשום ששם לא תופרים ילדים הופננו שוב לרמב"ם, שם החליטו לא לתפור ושחררו אותנו הביתה עם חוב של 1100 שקלים, אמרו לי לא לדאוג, לחכות שיסתדר ואז להביא התחייבות.
כשהתקבל אישור התושבות, הקטינו את החוב ל-750 שקלים, ואז, במכבי אמרו שלא היינו מבוטחים על פי הביטוח הלאומי שם הקלידו תאריך תושבות בשגיאה.
הייתי בביטוח לאומי כבר מעל 10 פעמים, הם אומרים שאני צודקת, מטילים את האחריות על הסניף בקרית אתא שמטיל את האחריות על הסניף בירושלים שמטיל את האחריות על משרד הכספים של ביטוח לאומי שהוא מסתבר איזשהו גוף נפרד. סגנית מנהל בשם ברוריה אף עשתה מאמצים ושלחה אימיילים למשרד הכספים לתקן את הטעות, והם על פי ברוריה התעלמו מבקשותיה.
עד לרגע זה, שישה חודשים אחרי, מעל 100 שקלים תשלומי חנייה ליד הביטוח הלאומי, הטעות לא תוקנה.
דוגמא נוספת: פקידת משרד הקליטה שלחה טפסים גם לקופת החולים, אני התבקשתי ללכת ולאסוף את הכרטיסים, הבן שלי אושפז ביום כיפור בבית החולים עם תגובה אלרגית פתאומית קשה שלא היה ידוע למה ונשלח לעשות בדיקת אלרגיה, שם אמרו במכבי שאיננו יכולים לעשות את בדיקת הדם כי אין לנו ביטוח משלים, אמרו לנו שאם היינו עושים כשהגענו , הילדים היו מכוסים מיד, אבל בגלל שאף אחד לא טרח ליידע אותנו, ופקידת משרד הקליטה שלחה את הטפסים עבורנו, הילדים לא נכללו בביטוח המשלים ולכן נאמר לנו עליהם להמתין שנה כדי לקבל זכאות בביטוח משלים. הצעתי לשלם רטרואקטיבי, הצעתי לברר מול משרד הקליטה, שום דבר לא עזר. גם תרופות לאלרגיה שקיבל מהרופא אי אפשר היה לקבל, כי הן לא בסל, וכאלה שלא בסל מקבל רק מי שיש לו ביטוח משלים.
בן זוגי חזר איתי לארץ לאחר 23 שנים בקנדה, הוא התייאש וחזר חזרה לפחות עד שנסתדר, כי הבנו שפשוט זה לא הולך להיות.
את שני ילדיי רשמתי לבית ספר יסודי פרטי, ליאו-בק, בית ספר רגשי עם תוכנית לימודים שמאוד מזכירה את בית הספר הפרטי ממנו באנו, לקח לי זמן למצוא מסגרת כזו ובגללה החלטנו לשכור דירה בחיפה. המחשבה שכיתה קטנה תביא להכלה וקליטה טובה יותר של הילדים נראתה לי נכונה.
כל כך טעיתי. המקצועיות לה הורגלתי בטורונטו מצד המערכת החינוכית היא בעלת פערים עצומים לנמצא כאן.
בני הבכור ( לאחר שדיווחתי על פרופיל הלמידה שלו, על כמה שהוא רגיש, על כך שהוא חייב להרגיש אהוב כדי לאהוב ללמוד בחזרה, על כמה שהעברית שבפיו לא חזקה מספיק והוא זקוק לתמיכה) ,לאחר ריאיון עם מורה מקסים, רגיש שהבין בדיוק על דיברתי בזמן השיחה, הושם בכיתה עם מורה חדשה, ללא אופי או ניסיון של מחנכת שצעקה וצועקת ולעולם תצעק כנראה באגרסיביות וברוטליות על תלמידיה (אני הייתי עדה למשפטים כמו: נמאס לי מכם- לתלמידיה, מגיע לכם שתלמדו מדעים כל היום- כאילו מדעים זה עונש, עונשים קולקטיביים לכיתה ה בגלל בעיות משמעת- שלילת הפסקות, שלילת שיעורים ספציפיים, כתיבת חיבור לכל הכיתה: למה לא טוב להפריע- כאילו זו לא 2013 , פתרון במריבה בין תלמידים על כרטיס סופר גול: המורה קרעה פשוט בפניהם את כרטיס השחקן), מה שהביא לבן שלי להסתגר, ולפחד, להיות בחרדה תמידית מהמקום הזה בו הוא אמור לבלות את רוב היום.
בקשות מצדי לתגבר את לימודיו בשפה ובחשבון בעברית נענו בשעה שבועית עם ששינית, ובתשובה שלילית לגבי לימוד בעיות מילוליות בעברית, כל עיצה ורעיון לעזור לקליטת בני לא נענו באימייל, לאחר שלושה אימיילים היא אף טרחה להודיע ליועצת בית הספר שאני "מפגיזה אותה באימיילים" והתבקשתי להפסיק, כמובן שקליטת הבן נכשלה, כל כך נכשלה שהתלמידים האחרים קלטו מיד ואז גם התחילו ההצקות: משכו לו בשיער, נתנו לו אגרופים, דחפו אותו והכי גרוע, האשימו אותו במעשים שלא עשה, "גנב לילדה את הסוודר", "קשר לילד את החולצה לכיסא", "מרמה במשחקי כרטיסים", ועוד ועוד.
הבן שלי לצערי, לא מתנהג ככה, הוא לא יודע להיות רע כי יש לו PDD,
בבית הספר קראו לי לשיחה ואמרו שהוא לא משתלב חברתית ולא מסתדר עם המורה, הסברתי שהיא חייבת להאמין לו, הוא לא משקר כשמספר מה עושים לו בכיתה.
אז המנהלת לולי אמרה לי ליד נציגה ממתי"א של משרד החינוך חיפה: אני לא נוהגת להשתמש במילה כזו, אבל הבן שלך הוא שקרן, הוא משקר, אני לא יכולה לעזור לו , משרד החינוך אמר שיש מקרים הרבה יותר קשים ממנו שמשתלבים יופי בבית הספר ומשום שמעולם לא היה בחינוך מיוחד צריך לעזור לו, המנהלת התעקשה ואמרה שאין באפשרותה והוא צריך סייעת צמודה.
התחננתי שתעביר אותו כיתה (בכל זאת יש לי גם תואר בחינוך ואני מבינה קצת בצרכים של הילד שלי) והיא אמרה שהיא קיבלה כבר החלטה ואי אפשר לשנות אותה.
בן זוגי שהתגורר כ-23 שנים בקנדה התייאש כבר בחודש הראשון ונסע חזרה כדי לוודא שלפחות יהיה לאן לחזור, הוא עשה נכון.
עברו עלינו עוד מאות חוויות, גם טובות וגם מאיימות, צעקות של נהגים עליי בזמן נהיגה כי נתתי לנהגת מבוגרת זכות קדימה, גניבת ברגים מהגלגלים של הרכב שהתגלתה במקרה כי מישהו, מסתבר ניסה לגנוב את הגלגלים כנראה ונתפס, בקיצור, מה שקורה בקנדה במשך שבע שנים, קרה לנו במספר חודשים.
מה אומר:
אל תגידו למי שעזב לחזור כי הפערים הם באמת מאוד עצומים ואנחנו כבר אנשים שונים, אוהבים את המדינה ומרגישים תמיד חלק ממנה אבל גם יודעים אחרת, ומבינים את המשמעות במהות הפערים.
אנחנו חוזרים הביתה בעוד כשבועיים.
זה הספיק.
רותם