אחרי שכבר כמה זמן אני רק קוראת כאן,
החלטתי גם לכתוב משהו. אז קודם כל אני פינק פו, בת 18, סיימתי כיתה י"ב, מירושלים בירת ארצנו. אז במקום סתם לכתוב הוגעת פתיחה, וסתם להצטרף, אני חושבת שיהיה נחמד לתת לכם קצת חומר למחשבה, לא? אני קוראת כאן כבר הרבה זמן הודעות, ורואה תגובות של הורים וילדים, ואני חייבת להגיד, שמתי שאני קוראת את ההודעה אני ישר משערת, בערך, בן כמה כותב ההודעה. ולמה? בגלל שאני ממש עכשיו, אפשר לומר, סיימתי את גיל ההתבגרות. ודבר אחד אני יגיד לכם, כל שלב שאתם מתארים כאן, גם אם נדמה לכם שרק לכם זה ככה, וגם אם לפעמים אפילו רציתם להתאבד מרב שההורים שלכם עיצבנו אתכם, שתדעו, שזה לכולם ככה! כשאני חושבת עכשיו אחורה, מה לא הייתי עושה כדי להחזיר את הגלגל אחורה ולהתנהג כמו שצריך אל ההורים שלי, שאני חייבת להם את כל העולם? אז מה שרציתי להגיד לכם זה, שתקחו את השנים האלה, שקוראים להם "גיל ההתבגרות", בתור משחק, שבו מי שצריך לנצח זה אתם, וללכת מכות(מילולית הכוונה) עם ההורים, זה רק עוד הפסד. להיות אחרי גיל ההבגרות, שזה עכשיו, שגמרתי תיכון ואני יוצאת אל החיים האמיתיים, זה נחמד, א"א להגיד שלא. אבל למשל בסוף השנה ישבתי עם חברה שלי, ושתינו חשבנו על כיתה ט' למשל, כשהמוח לא היה עמוס במחשבות, בבגרויות, בשאלות. נזכרנו בימים שיצאנו סתם, ומכל דבר הכי קטן היינו צוחקות לשעתיים. אבל עכשיו זה כבר לא ככה, בגלל שפתאום כולם מתבגרים וממש נהיו מבוגרים, יותר חושבים ורציניים. אז תהנו, למרות שיש רגעים שרוצים לברוח מהבית, להחליף הורים, או להתקשר למשטרה להגיד שמתעללים בך בבית. תהנו, בגלל שבסוף מתגעגעים לזמן הזה. אז תחשבו על זה, בסדר? וחוץ מזה, אפשר להצטרף?
החלטתי גם לכתוב משהו. אז קודם כל אני פינק פו, בת 18, סיימתי כיתה י"ב, מירושלים בירת ארצנו. אז במקום סתם לכתוב הוגעת פתיחה, וסתם להצטרף, אני חושבת שיהיה נחמד לתת לכם קצת חומר למחשבה, לא? אני קוראת כאן כבר הרבה זמן הודעות, ורואה תגובות של הורים וילדים, ואני חייבת להגיד, שמתי שאני קוראת את ההודעה אני ישר משערת, בערך, בן כמה כותב ההודעה. ולמה? בגלל שאני ממש עכשיו, אפשר לומר, סיימתי את גיל ההתבגרות. ודבר אחד אני יגיד לכם, כל שלב שאתם מתארים כאן, גם אם נדמה לכם שרק לכם זה ככה, וגם אם לפעמים אפילו רציתם להתאבד מרב שההורים שלכם עיצבנו אתכם, שתדעו, שזה לכולם ככה! כשאני חושבת עכשיו אחורה, מה לא הייתי עושה כדי להחזיר את הגלגל אחורה ולהתנהג כמו שצריך אל ההורים שלי, שאני חייבת להם את כל העולם? אז מה שרציתי להגיד לכם זה, שתקחו את השנים האלה, שקוראים להם "גיל ההתבגרות", בתור משחק, שבו מי שצריך לנצח זה אתם, וללכת מכות(מילולית הכוונה) עם ההורים, זה רק עוד הפסד. להיות אחרי גיל ההבגרות, שזה עכשיו, שגמרתי תיכון ואני יוצאת אל החיים האמיתיים, זה נחמד, א"א להגיד שלא. אבל למשל בסוף השנה ישבתי עם חברה שלי, ושתינו חשבנו על כיתה ט' למשל, כשהמוח לא היה עמוס במחשבות, בבגרויות, בשאלות. נזכרנו בימים שיצאנו סתם, ומכל דבר הכי קטן היינו צוחקות לשעתיים. אבל עכשיו זה כבר לא ככה, בגלל שפתאום כולם מתבגרים וממש נהיו מבוגרים, יותר חושבים ורציניים. אז תהנו, למרות שיש רגעים שרוצים לברוח מהבית, להחליף הורים, או להתקשר למשטרה להגיד שמתעללים בך בבית. תהנו, בגלל שבסוף מתגעגעים לזמן הזה. אז תחשבו על זה, בסדר? וחוץ מזה, אפשר להצטרף?
