פרפור בנפש
New member
אחרי שנה של דכאון - התאוששות
שלום. אני בן 28. משך 4 שנים הדרדרתי לאט לאט למצב של דכאון עקב ארועים ונסיבות שונים. לפני שנה נפרדה ממני חברה שלי. חתונה היתה אפשרות מדוברת. היא חלתה בסרטן והסרטן התפשט בגופה. היינו חברים משך שנה. היום כבר עברה שנה מהזמן שבו היא נפרדה ממני. השנה האחרונה הייתה די קשה עבורי. בכיתי יותר מאי פעם. משך 6 חודשים נטלתי תרופות נגד דכאון - סרוקסט. עליתי בערך 10 קילו במשקל. (לא עליתי ככה במשקל מעולם). משך שנה הייתי בטיפול פסיכולוגי שהסתיים בשבוע האחרון עקב סיום עבודתה של הפסיכולוגית, בד בבד עם שיפור במצבי. היום אני עומד על הרגליים, אני חושב עומד, ומרגיש כמו תינוק שנאבק לעמוד. למרות שלכאורה הכל בסדר, אין לי הבטחון העצמי, האופטימיות, חיוניות, הנאה מהחיים, כמו שחשתי, לפני שנתיים- לפני הקשר בנינו, ובוודאי לא כמו לפני 4 שנים, כשעוד ראיתי בעצמי אדם מוצלח ומבטיח. ובכן אני שואל - מאיפה אני יכול לקחת את הכוחות? שאלתי את עצמי ועלו בי 2 תשובות: 1. להתמסר להחלטה ולאמונה במצב החדש - של מסוגלות ושל יכולת. 2. להקיף את עצמי בסביבה שעוזרת לי להרגיש ככה. ומכאן אני מתקדם.... כבר התרגלתי להנאה שבתחושת המסכנות וברחמים העצמיים. קשה להחליף אותם בתקווה מועטה ויבשה... אבל זאת כנראה הדרך.. לגמול את עצמי מזה כדי להרגיל את עצמי מחדש... והנה אני מוצא את עצמי יושב מול המקלדת ומתלבט האם לספר על תחושת האובדן והחוויות הכואבות. אני שואל את עצמי למה אני מעוניין לספר אותם. אני מביט בשתקפות שלי בזכוכית החלון, לרגעים אני מרגיש כמו שהייתי רוצה להרגיש- בעל בטחון. ומפחיד אותי לוותר על הקרבה והקבלה שברחמים העצמיים. לוותר על היכולת לוותר לעצמי כי אני חלש ומסכן וכואב. מפחיד אותי לקום על הרגליים ולהכריז - אני על הרגליים עכשיו! מה יקרה אם אפול שוב - אם אכשל, האם אאבד עוד מהאמון המועט שיש לי בעצמי? אתרסק וימות בי כל סיכוי להרגיש טוב. אולי אצליח, אצליח אבל אז יעלם די בהרף עין העולם המופלא בו אני הגיבור הסובל. למה אני פוחד מאובדן של העולם הזה? לא טוב לי במקום הנוכחי. אני מוכן לעוד צעד קדימה. אני מפחד. אני מנסה לתכנן נכון איך להניע את עצמי לצעד הבא. אני מפחד מהלא ידוע. טוב העייפות גוברת. זמן לישון. אכתוב עוד בקרוב. בנתיים איזה מילה?
שלום. אני בן 28. משך 4 שנים הדרדרתי לאט לאט למצב של דכאון עקב ארועים ונסיבות שונים. לפני שנה נפרדה ממני חברה שלי. חתונה היתה אפשרות מדוברת. היא חלתה בסרטן והסרטן התפשט בגופה. היינו חברים משך שנה. היום כבר עברה שנה מהזמן שבו היא נפרדה ממני. השנה האחרונה הייתה די קשה עבורי. בכיתי יותר מאי פעם. משך 6 חודשים נטלתי תרופות נגד דכאון - סרוקסט. עליתי בערך 10 קילו במשקל. (לא עליתי ככה במשקל מעולם). משך שנה הייתי בטיפול פסיכולוגי שהסתיים בשבוע האחרון עקב סיום עבודתה של הפסיכולוגית, בד בבד עם שיפור במצבי. היום אני עומד על הרגליים, אני חושב עומד, ומרגיש כמו תינוק שנאבק לעמוד. למרות שלכאורה הכל בסדר, אין לי הבטחון העצמי, האופטימיות, חיוניות, הנאה מהחיים, כמו שחשתי, לפני שנתיים- לפני הקשר בנינו, ובוודאי לא כמו לפני 4 שנים, כשעוד ראיתי בעצמי אדם מוצלח ומבטיח. ובכן אני שואל - מאיפה אני יכול לקחת את הכוחות? שאלתי את עצמי ועלו בי 2 תשובות: 1. להתמסר להחלטה ולאמונה במצב החדש - של מסוגלות ושל יכולת. 2. להקיף את עצמי בסביבה שעוזרת לי להרגיש ככה. ומכאן אני מתקדם.... כבר התרגלתי להנאה שבתחושת המסכנות וברחמים העצמיים. קשה להחליף אותם בתקווה מועטה ויבשה... אבל זאת כנראה הדרך.. לגמול את עצמי מזה כדי להרגיל את עצמי מחדש... והנה אני מוצא את עצמי יושב מול המקלדת ומתלבט האם לספר על תחושת האובדן והחוויות הכואבות. אני שואל את עצמי למה אני מעוניין לספר אותם. אני מביט בשתקפות שלי בזכוכית החלון, לרגעים אני מרגיש כמו שהייתי רוצה להרגיש- בעל בטחון. ומפחיד אותי לוותר על הקרבה והקבלה שברחמים העצמיים. לוותר על היכולת לוותר לעצמי כי אני חלש ומסכן וכואב. מפחיד אותי לקום על הרגליים ולהכריז - אני על הרגליים עכשיו! מה יקרה אם אפול שוב - אם אכשל, האם אאבד עוד מהאמון המועט שיש לי בעצמי? אתרסק וימות בי כל סיכוי להרגיש טוב. אולי אצליח, אצליח אבל אז יעלם די בהרף עין העולם המופלא בו אני הגיבור הסובל. למה אני פוחד מאובדן של העולם הזה? לא טוב לי במקום הנוכחי. אני מוכן לעוד צעד קדימה. אני מפחד. אני מנסה לתכנן נכון איך להניע את עצמי לצעד הבא. אני מפחד מהלא ידוע. טוב העייפות גוברת. זמן לישון. אכתוב עוד בקרוב. בנתיים איזה מילה?