לא מזעזע בכלל
שבעיניך זה גרוע ממוות. אני יכולה להבין מאיפה זה בא. חושבת שכל אדם שרואה את יקירו סובל.. ואם אין לזה תקווה להשתפר.. מקווה למוות שיגיע. ושהסבל יפסק. ומה שכתבת ש"התעוררת" על זה בדיוק אני שואלת. כי כולנו חיים בשאננות הזו שכל החיים לפנינו. והם לא. זאת אומרת אולי כן ואולי לא. ואני יכולה רק לנחש את הבלגן של רגשות האשמה והלקאה העצמית ומצד שני רצון לנגוס בחיים בכל הכוח ולעוף. ומה מותר. ומה נכון. ומה אפשר. ואני? אז איפה את יקירתי בכל הבלגן הזה? מה את רוצה לעצמך? מה את רוצה? מחבקת שוב ולילה שקט שיהיה לך חיבוק| אה! ואל תבהלי מהריקנות או מתחושת חוסר השליטה. אם לא נבהלים מהם, הם שיעור טוב של החיים. |
