אח פגישה אח פגישה שכזאת
לפני כמעט שני עשורים היה לינדו ילד צעיר. במקום בו עבד האיש שלי היו כמה עובדים חביבים. בין הנחמדים היתה אחת המזכירות. העובדת הזו היתה בעיצומם של טיפולי פריון. מדי פעם היתה מגיעה מאוחר לעבודה, מדי פעם היתה יוצאת באמצע היום לטיפול. אחת לכמה זמן היתה מגיעה עם פרצוף תשעה באב ואז האיש היה מזמין אותה לחדרו, יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת ומאפשר לה לבכות בפרטיות את הכאב. הוא הרי ידע לאילו תהומות נופלים ומה גודל הכאב. לפעמים בחופשות היה לינדו מתלווה לאביו לכמה שעות במקום העבודה. אותה אישה מאד מאד אהבה ילדים, ובכל פעם כזו היתה מתחברת תוך דקה אל לינדו, לוקחת אותו אל שולחנה, מאפשרת לו לצייר ולהשתמש באבזרי המשרד. היא היתה מבלה איתו, אך אחרי זמן מה היו רגשותיה מציפים אותה והיא היתה מחזירה אותו אל אביו ופורשת מהעבודה לביתה על סף בכי. בין הידידים במקום העבודה שמע האיש שלי שבעלה לא מוכן בשום אופן לשמוע על אימוץ ילד. אנחנו לא מיסיונרים של אימוץ, לכן האיש לא ניסה לשכנע אותה (היא בעצם כבר היתה משוכנעת) או את בעלה ללכת על זה. מה שיכולנו- היה פשוט להדגים. בעלה היה מאד מסויג. כשהגענו לביתם הוא בקושי דיבר, וכך גם בביתנו. באירועים שאורגנו ע"י המפעל לא היתה להם בעיה לראות כיצד אנחנו ההורים משחקים / מטפלים/ מאכילים / מבלים עם הילד שברור שלא נולד לנו (שנינו בהירים והבן שחום). בכל המקרים הללו היא היתה מיד מתחברת, משתתפת במשחק עם הילד, מתיחסת. הוא, לעומתה, השתדל לסובב את הגב ולהתעלם.
אני חושבת ששברנו אותו באיזה סוף שבוע שאורגן ע"י המפעל. היו הרבה שעות חשיפה. הילד השתולל עם ילדים אחרים, טיילנו איתו ועם ידידים אחרים, בילינו, היינו בבריכה, שיחקנו. משפחה לכל דבר. גם בבילוי הזה הבעל היה די מנוכר, אך נראה לנו שהדברים חלחלו. זמן קצר אחרי כן הם פתחו בהליך אימוץ מאחת ממדינות בריה"ם לשעבר. כעבור מספר חודשים נפטר אביה של האישה, ובתוך השבעה הם קיבלו הודעה שנמצא להם ילד. הוזמנו למסיבה של קבלת פנים לילד. כשגענו לכניסה לאולם בא לקראתנו בפנים זורחות ובזרועות מושטות בעלה של הידידה. "ראיתם? גם לנו הצליח!". האיש נפתח לגמרי, נעשה חיכן ולבבי. גם בביתם- קיבל אורחים בסבר פנים נאות, והתנהג כמו אישתו שתמיד היתה לבבית וידידותית.
זמן קצר אחרי כן המפעל נסגר, כל אחד הלך לדרכו. מדי פעם ראינו אותו במרכזי קניות בסביבה ותמיד בא לקראתנו לומר שלום. את האישה לא פגשנו, ואיש מהמכרים המשותפים לא נשאר איתה בקשר. היא לא הגיעה לאירועים של עמיתים לשעבר שהיו בקשר קרוב בעבר. האיש חשב שאולי היא העדיפה לעבור לפאזה אחרת בחיים ולהתנתק מהפרק הקודם.
לפני כמה ימים פגשנו אותה. הלכנו לקניות בסופרמרקט המקומי. היא באה מולנו מלווה בבנה, נער גבוה ויפהפה, מנומס, חביב וידידותי. כולנו התרגשנו מאד. היא עברה הסבה מקצועית ועוסקת במקצוע שמאד מתאים לה. היה עליה ללמוד מספר שנים, מה שצרך את כל זמנה וכוחותיה, לכן לא שמרה על קשרים חברתיים. הם מכרו את דירתם ועברו לישוב בו אנו גרים לפני כמה חודשים. הם נראים כמו הנגטיב שלנו (הבן בלונדיני בהיר עור ותכול עינים, האמא מזרחית). הנער שש לעזור, הכניס לזכרון של הסלולריים את מספרי הטלפון ההדדיים, סיפר על ביה"ס והלימודים- הוא הרי נקלט בישוב בשנה האחרונה, לא גילה קוצר רוח כשאמו ואנחנו "נשפכנו" הדדית ואפילו היה סבלן והפגין התענינות כשהעלינו זכרונות מחגיגת קבלת הפנים שלו. ברור שלא שאלנו שאלות קשות ולא נכנסנו לנושאים שבנפשה ובנפשנו. אולי יגיע לזה הזמן בעתיד, ואם לא- אז לא.
זה משעשע לראות שני אימוצים שנושאים את הפוזיטיב והנגטיב של אותו שלט. אני מקווה שהתהליך שעברו ושהושפע במידת מה מאיתנו גרם להם אושר רב.
לפני כמעט שני עשורים היה לינדו ילד צעיר. במקום בו עבד האיש שלי היו כמה עובדים חביבים. בין הנחמדים היתה אחת המזכירות. העובדת הזו היתה בעיצומם של טיפולי פריון. מדי פעם היתה מגיעה מאוחר לעבודה, מדי פעם היתה יוצאת באמצע היום לטיפול. אחת לכמה זמן היתה מגיעה עם פרצוף תשעה באב ואז האיש היה מזמין אותה לחדרו, יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת ומאפשר לה לבכות בפרטיות את הכאב. הוא הרי ידע לאילו תהומות נופלים ומה גודל הכאב. לפעמים בחופשות היה לינדו מתלווה לאביו לכמה שעות במקום העבודה. אותה אישה מאד מאד אהבה ילדים, ובכל פעם כזו היתה מתחברת תוך דקה אל לינדו, לוקחת אותו אל שולחנה, מאפשרת לו לצייר ולהשתמש באבזרי המשרד. היא היתה מבלה איתו, אך אחרי זמן מה היו רגשותיה מציפים אותה והיא היתה מחזירה אותו אל אביו ופורשת מהעבודה לביתה על סף בכי. בין הידידים במקום העבודה שמע האיש שלי שבעלה לא מוכן בשום אופן לשמוע על אימוץ ילד. אנחנו לא מיסיונרים של אימוץ, לכן האיש לא ניסה לשכנע אותה (היא בעצם כבר היתה משוכנעת) או את בעלה ללכת על זה. מה שיכולנו- היה פשוט להדגים. בעלה היה מאד מסויג. כשהגענו לביתם הוא בקושי דיבר, וכך גם בביתנו. באירועים שאורגנו ע"י המפעל לא היתה להם בעיה לראות כיצד אנחנו ההורים משחקים / מטפלים/ מאכילים / מבלים עם הילד שברור שלא נולד לנו (שנינו בהירים והבן שחום). בכל המקרים הללו היא היתה מיד מתחברת, משתתפת במשחק עם הילד, מתיחסת. הוא, לעומתה, השתדל לסובב את הגב ולהתעלם.
אני חושבת ששברנו אותו באיזה סוף שבוע שאורגן ע"י המפעל. היו הרבה שעות חשיפה. הילד השתולל עם ילדים אחרים, טיילנו איתו ועם ידידים אחרים, בילינו, היינו בבריכה, שיחקנו. משפחה לכל דבר. גם בבילוי הזה הבעל היה די מנוכר, אך נראה לנו שהדברים חלחלו. זמן קצר אחרי כן הם פתחו בהליך אימוץ מאחת ממדינות בריה"ם לשעבר. כעבור מספר חודשים נפטר אביה של האישה, ובתוך השבעה הם קיבלו הודעה שנמצא להם ילד. הוזמנו למסיבה של קבלת פנים לילד. כשגענו לכניסה לאולם בא לקראתנו בפנים זורחות ובזרועות מושטות בעלה של הידידה. "ראיתם? גם לנו הצליח!". האיש נפתח לגמרי, נעשה חיכן ולבבי. גם בביתם- קיבל אורחים בסבר פנים נאות, והתנהג כמו אישתו שתמיד היתה לבבית וידידותית.
זמן קצר אחרי כן המפעל נסגר, כל אחד הלך לדרכו. מדי פעם ראינו אותו במרכזי קניות בסביבה ותמיד בא לקראתנו לומר שלום. את האישה לא פגשנו, ואיש מהמכרים המשותפים לא נשאר איתה בקשר. היא לא הגיעה לאירועים של עמיתים לשעבר שהיו בקשר קרוב בעבר. האיש חשב שאולי היא העדיפה לעבור לפאזה אחרת בחיים ולהתנתק מהפרק הקודם.
לפני כמה ימים פגשנו אותה. הלכנו לקניות בסופרמרקט המקומי. היא באה מולנו מלווה בבנה, נער גבוה ויפהפה, מנומס, חביב וידידותי. כולנו התרגשנו מאד. היא עברה הסבה מקצועית ועוסקת במקצוע שמאד מתאים לה. היה עליה ללמוד מספר שנים, מה שצרך את כל זמנה וכוחותיה, לכן לא שמרה על קשרים חברתיים. הם מכרו את דירתם ועברו לישוב בו אנו גרים לפני כמה חודשים. הם נראים כמו הנגטיב שלנו (הבן בלונדיני בהיר עור ותכול עינים, האמא מזרחית). הנער שש לעזור, הכניס לזכרון של הסלולריים את מספרי הטלפון ההדדיים, סיפר על ביה"ס והלימודים- הוא הרי נקלט בישוב בשנה האחרונה, לא גילה קוצר רוח כשאמו ואנחנו "נשפכנו" הדדית ואפילו היה סבלן והפגין התענינות כשהעלינו זכרונות מחגיגת קבלת הפנים שלו. ברור שלא שאלנו שאלות קשות ולא נכנסנו לנושאים שבנפשה ובנפשנו. אולי יגיע לזה הזמן בעתיד, ואם לא- אז לא.
זה משעשע לראות שני אימוצים שנושאים את הפוזיטיב והנגטיב של אותו שלט. אני מקווה שהתהליך שעברו ושהושפע במידת מה מאיתנו גרם להם אושר רב.