חופש הביטוי הוא חופש די עתיק
אנחנו ייבאנו אותו מהאנגלים, הוא הגיע למשפט הישראלי דרך צינור יבוא שנקרא "סימן 46 לדבר המלך במועצה". זוהי הוראה שהביאה למשפט של ארץ ישראל המנדטורית את כל ,המשפט המקובל" ה - COMMON LAW שהוא המשפט שהתפתח באנגליה במשך מאות שנים בבתי המשפט. בעידן חוקי היסוד בו אנו חיים, הוא מקבל צביון של זכות יסוד שנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חופש ביטוי יש רק במדינות דמוקרטיות. משטרים טוטאליטאריים אינם סובלים חופש ביטוי. כעיקרון, חופש הביטוי הטהור הוא זכותו של כל אדם להביע דעות בעל פה, בכתב או בכל דרך אחרת, יהיה תוכנה של הדעה ככל שתהיה, חופש מוחלט כזה לא קיים בשום מדינה, ובכל מקום יש מגבלות. אני חוזר רגע לאנגליה, מדינה שלכל הדעות מכבדת את חופש הביטוי. כתב פעם שופט אנגלי, החופש שלי מסתיים היכן שמתחיל קצה עפו של רעי . בפועל מקובלים בכל העולם כמה סייגים בדרגה כזאת או אחרת של חופש הביטוי: 1. האיסור להסיט לאלימות 2. איסור לשון הרע 3. איסור פגיעה בפרטיות 4. איסור תועבה כאשר הגדרת התועבה משתנה מחברה לחברה. מה שמקובל היום במעט כל העולם הוא איסור על פורנוגרפיית ילדים - פדופיליה. על כך נערך לא מזמן דיון משפטי בארה"ב לגבי השאלה האם מותר לפרסם באינטרנט חומר פורנוגראפי שכולל דמויות וירטואליות של ילדים (כלומר לא נוצלו ילדים לצילומים אלה אלא התמונות בוצעו בהדמיית מחשב). 5. איסור לפרסם מידע שפוגע בביטחון המדינה ואזרחיה. היות וקיים מעבק מתמיד בין האינטרס לביטוי חופשי ואינטרסים אחרים שגם הם חשובים מאד (ביטחון המדינה, זכותו של אדם לשם טוב, לפרטיות, וכד´) במהלך השנים בבתי המשפט ניתנים פסקי דין שקובעים הלכות שונות, כאשר מידי פעם בתי המשפט מרחיבים את היקף הזכות ולפעמים מצרים אותה, ולאחר מכן השופטים זוכים לקיטונות של ביקורת שלא תמיד הוגנת. לדעתי מי שמיחחס לשופטים רוע או אטימות הוא חד צדדי ואיננו מבין את מהותו של ההליך השיפוטי ואת הקושי הלפעמים על אנושי לאזן בין אינטרסים לגיטימיים ובין זכויות נוגדות.