אטימות רגשית

C o n n i e

New member
אטימות רגשית

האמת שאני אפילו לא יודעת אם זה הפורום הנכון לפנות אליו, אבל גם אם לא - הוא כנראה הכי קרוב להבין את התחושות שלי.
אז אני בת 23 בקרוב, סטודנטית שנה א'.
אני חושבת שהבעיה הכי גדולה שלי היא שמעולם לא הרגשתי, כלומר, אני כן מאמינה שהיו לי רגשות בגילאי ילדות אבל איפשהו במהלך ההתבגרות שלי הם הלכו לאיבוד. אין לי רגשות למשפחה שלי, אין לי תחושות של געגוע לחברים שלי, הבע"ח שיש לי עניינו אותי בדיוק בשבוע הראשון שרכשתי אותם, מעולם לא אהבתי אף אחד מהבני זוג שהיו לי.
אני כרגע סטודנטית למקצוע פרה-רפואי, וגיליתי שאין לי יותר מדי חמלה למקרים שאני נתקלת בהם. שוב, היא הרימה את ראשה בימים הראשונים של ההתמחות שלי ומאז היא נעלמה ושוב נהייתי קהה להכל.
בנוסף, אני סובלת מתחושת ריקנות תמידית, מהתפרצויות בכי ומחרדה היסטרית מזקנה וממוות. אני גם לא חושבת שאי פעם הייתי מאושרת ממאורע כלשהו שחוויתי במהלך החיים שלי, גם אם עשיתי הכל כדי להגיע אליו.

האמת שאני לא יודעת אם זה דיכאון. מעולם לא הלכתי לפסיכולוג ומרפרוף באינטרנט אני לא חווה תסמינים של חוסר יכולת לתפקד וכל שאר הסימפטומים שמאפיינים דיכאון. למען האמת, אני מתפקדת באופן מלא, אני תמיד מוקפת בחברים ולרוב גם נראית קורנת ומלאת ביטחון כלפי חוץ.
 
אז מה בעצם את שואלת?

האם המצב שלך מפריע לך? האם היית רוצה להרגיש משהו מלבד הריקנות, התפרצויות הבכי והחרדה? (זה וואחד רגשות). אני כן חושבת שכדאי לך לפנות לפסיכולוג, אפילו לשיחת ייעוץ אחת או שתיים, כדי לדסקס עם מישהו מקצועי את המצב שלך, שאני מודה שמעולם לא שמעתי על משהו כזה. המחשבה הכי קרובה שיכולה להיות לי זה על אנהדוניזם, אבל אני רחוקה מלהיות סמכות שמאבחנת.
 

C o n n i e

New member
מקריאה חוזרת באמת שלחתי את ההודעה מוקדם מדי

אני לא בטוחה שאני בכלל שואלת משהו, כמו שאני מחפשת מישהו שחווה את המצב הזה.
ברור שאני רוצה להרגיש משהו, אני רוצה לדעת איך זה מרגיש לאהוב אדם אחר, איך זה להתרגש מדברים קטנים או להיות שמחה ליותר מדקות ספורות. פשוט נמאס לי להיות אדישה לכל מה שקורה סביבי.

ממה שידוע לי על אנהדוניזם זה שזו הפרעה שנובעת מחוסר הנאה מהמון דברים, שביניהם כלולה גם ההנאה ממין, ואם יש משהו אחד שאני עוד מצליחה להנות ממנו זה מגע אנושי וסקס.
 

nivos7

New member
אוליי אין שאלה , אבל אין שום רע בלפרוק

ויגידו לך לא מעט אנשים שהם מזדהים את התחושות האלה.
ואני מרגיש שכל פעם שאני שומע על מישהו שסובל מבעי , חרדות ואפאטיות , אוטומטית אני מקשר את זה עם דיכאון.
למרות שחצי מהבלוגים פה מדברים על ריקנות וחוסר עניין.
למשל , הודעה שנתקלתי בה היום בפורום הכרויות ל30+

את מספרת שאת בוכה , ממה זה נובע , הריי בכי זה התבטאות רגשית מאוד גבוהה.
פחד מהמוות יכול להתקשר למקום שבו את עושה התמחות ?

קראתי השבוע את הכלב היהודי של אשר קרביץ, היו בו המון קטעים מרגשים שאני זוכר שבתקופה אחרת הייתי מזיל דמעה, עכשיו לא

אני חושב שאנחנו מצליחים לפתח אהבה לאדם אחר , רק שאנחנו נמצאים במקום קשה, במקום שבו אנחנו זקוקים לתמיכה והדדיות
אוליי כן לפנות לעזרה מקצועית, שלא תתפרקי פתאום.

ובבקשה ממך כמו שאמר הזמר אורי מרק
לא לדבר על כסף , לא לדבר על מין
יש כאלה שכבר לא זוכרים מהו סקס
אבל מגע אנושי זה באמת כיף (כיף זאת מילה חיובית)
 
אני אובחנתי באנהדוניה בעבר

למרות שאני נהנית מאוד מאוכל. יש לקחת מאוד בערבון מוגבל את האבחנות האלה. הרופאים לפעמים מאוד מקובעים בסטיגמות ובקטגוריות שלהם, ושוכחים שיושב מולם בן אדם שהוא עולם שלם בפני עצמו.

סליחה על השאלה, אבל כשאת כותבת שאת לא יודעת איך זה מרגיש לאהוב אדם אחר, את מתכוונת רק לבני זוג או בכלל, למשפחה, לסביבה, לחברים? ומה עם בעלי חיים? וכשאת עושה סקס, האם את עושה את זה מתוך צורך גופני גרידא או מתוך אהבה?

כמישהי שקשה לה מאוד ליהנות (היום אני מסוגלת ליהנות, למשל, ממוזיקה טובה, כמעט כמו מאוכל) אני חושבת שאני יכולה פחות או יותר להבין, גם אם לא ממש להזדהות. אני כן חוויתי אהבה כמה פעמים, ואני אדם מאוד רגשי ומאוד רגשני.

ושוב, חוזרת על עצמי ומציעה שתפני לאיש מקצוע שייתן לך את חוות דעתו. באמת מעניין ממה כל זה נובע.
 

Grey Wind

New member
מחשבות

נשמע כאילו יש לך בעיה פנימית שלא פתרת\פרקת אף פעם ולכן בגלל שלא הבעת את הרגשות הרעים גם הרגשות הטובים נלקחים ממך. בספר התפסן בשדה השיפון הגיבור חווה חוויה טראומתית(מתה אחותו נדמה לי?) והוא הוא מחליט להתרחק מרגשות ולא לחוות אותן כדי לא להיפגע. והתוצאה זה שהוא נהיה מאוד מרוקן רגשית ובודד.

דבר כזה יכול גם לקרות בצורה לא מודעת - ונראה לי שככל שהגיל צעיר יותר ככה גובר הסיכוי לכך, כי בגיל צעיר חוויות קשות מודחקות. ואז זה נראה כאילו הרגשות "הלכו לאיבוד". אבל כנראה שהן עדיין שם רק תקועות מאחורי חומה שהבן אדם בונה לעצמו.

סורי שאין לי תשובה לגבי ההגדרה של הבעיה אבל אולי מה שכתבתי ישמע לך רלוונטי
 

tingumi1

New member
לא להרגיש...

אני גם חושבת שהכי נכון יהיה לפנות למטפל, ואולי לנסות לחזור אחורה, להתבגרות המוקדמת ולנסות להבין מה קרה שם שגרם לרגשות ללכת לאיבוד..

ו.., איכשהו יש לי תחושה שהחרדות מהזקנה והמוות קשורות לריקנות. אולי קשה במיוחד לחשוב על זקנה ומוות כשמרגישים שלא ממצים את הקיום, או במילים אחרות, כשמרגישים שאין לו ממש משמעות. (כמובן שהכל אינטרפטציה שלי, אולי אני ממש טועה...).

אם זה הכיוון, אז בטיפול אפשר לעבוד גם על זה, ולנסות להבין איפה את מוצאת את עצמך בעולם המסובך והלא-פשוט הזה...

וממליצה לך מאוד לקרוא את הספר אדם מחפש משמעות של ויקטור פרנקל.., הוא עוסק בזה, והספר חזק ונפלא.
 

Lady Stark

New member
היי קוני

קשה לקבוע בלי אבחון פסיכיאטרי אבל אם את סובלת מפרצי רגשות ובכי, אני מאמינה גם שמדובר במחסום קגשי שנובע מחרדות.
הרבה פעמים במצב של חרדה גבוהה נוצר מעין קיר שגורם לנו להרגיש פחות.
מה גם, שכמו שאמרו לך כבר פה, גם עצב, ייאוש ופחד הם רגשות. נשמע לי שאת דווקא מרגישה מאוד, גם אם לא בדיוק את הרגשות שהיית רוצה להרגיש.
 
למעלה