איבדתי אח.
איבדתי אח.
ביום ראשון בשעה 6:00 בבוקר.
אח שנולד 4 ימים לפני כן.
אני לא כותבת את זה כדי לקבל ממכם תגובות "משתתף/ת בצערך",
כי צער זו לא המילה הנכונה.
כמובן שזה הדבר הכי קשה שחווינו בחיינו,
אבל מצד שני- האושר שהוא הביא לנו ב4 ימים שהיינו איתו- היה האושר הגדול בחיינו.
ואושר זה לא דבר שחויים כל יום.
קשה לי להסביר את החוויה שעברנו איתו ובזכותו.
זה התחיל בריגוש כששמענו על ההריון- מהורים שאוהבים הכי בעולם כבר מעל 25 שנה,
זה המשיך כשגילינו שהוא בן (אנחנו 3 בנות),
כל השיפוצים במהלך הקיץ בשבילו,
החיבור שהורגש בינינו,
האהבה שגדלה והתפתחה בכל תשעת חודשי ההריון.
וארבעת הימים הכי מופלאים וקשים ועצובים ושמחים בחיינו- מאז שנולד ועד שנפטר.
התינוק הקטן הזה הביא לעולם הזה כ"כ הרבה אור, כ"כ הרבה חיבור..
כל יום היו בבית חולים בממוצע 30 חברים ומשפחה שלנו,
עכשיו בשבוע האחרון המקרר מפוצץ עד אפס מקום מארוחות מדהימות שבישלו לנו,
חברים באים- לא כדי לשבת שבעה, אלא כדי להתחבר, להתחזק, לאהוב.
אין בכי כמעט, ואין עצב- לא כי לא קשה,
כי המטרה שלו בעולם הייתה לחבר אותנו, והוא הצליח בה, אז לשקוע בעצב זה לבטל את כל מה שהוא עשה בשבילנו.
אנחנו ביחד. מחוברים. אוהבים. יותר מתמיד.
הקשר עם בן הזוג השתפר (וגם האהבה למשפחה),
הקשר עם החברים שלנו,
האהבה גדלה.
הוא בא לעולם כדי לחבר בינינו, והצליח.
הנשמה שלו נשארה איתנו בלב. הוא תמיד יהיה איתנו.
הוא אח שלי. והוא האור בחיי.
ולא אשכח אותו לעולם.
איבדתי אח.
ביום ראשון בשעה 6:00 בבוקר.
אח שנולד 4 ימים לפני כן.
אני לא כותבת את זה כדי לקבל ממכם תגובות "משתתף/ת בצערך",
כי צער זו לא המילה הנכונה.
כמובן שזה הדבר הכי קשה שחווינו בחיינו,
אבל מצד שני- האושר שהוא הביא לנו ב4 ימים שהיינו איתו- היה האושר הגדול בחיינו.
ואושר זה לא דבר שחויים כל יום.
קשה לי להסביר את החוויה שעברנו איתו ובזכותו.
זה התחיל בריגוש כששמענו על ההריון- מהורים שאוהבים הכי בעולם כבר מעל 25 שנה,
זה המשיך כשגילינו שהוא בן (אנחנו 3 בנות),
כל השיפוצים במהלך הקיץ בשבילו,
החיבור שהורגש בינינו,
האהבה שגדלה והתפתחה בכל תשעת חודשי ההריון.
וארבעת הימים הכי מופלאים וקשים ועצובים ושמחים בחיינו- מאז שנולד ועד שנפטר.
התינוק הקטן הזה הביא לעולם הזה כ"כ הרבה אור, כ"כ הרבה חיבור..
כל יום היו בבית חולים בממוצע 30 חברים ומשפחה שלנו,
עכשיו בשבוע האחרון המקרר מפוצץ עד אפס מקום מארוחות מדהימות שבישלו לנו,
חברים באים- לא כדי לשבת שבעה, אלא כדי להתחבר, להתחזק, לאהוב.
אין בכי כמעט, ואין עצב- לא כי לא קשה,
כי המטרה שלו בעולם הייתה לחבר אותנו, והוא הצליח בה, אז לשקוע בעצב זה לבטל את כל מה שהוא עשה בשבילנו.
אנחנו ביחד. מחוברים. אוהבים. יותר מתמיד.
הקשר עם בן הזוג השתפר (וגם האהבה למשפחה),
הקשר עם החברים שלנו,
האהבה גדלה.
הוא בא לעולם כדי לחבר בינינו, והצליח.
הנשמה שלו נשארה איתנו בלב. הוא תמיד יהיה איתנו.
הוא אח שלי. והוא האור בחיי.
ולא אשכח אותו לעולם.
