איבדתי קצת דימיון
נכנסתי למעין שיגרה מסריחה.. יש כאלה שאוהבים שגרות. אני לא. אני לא אוהב מסלולים קבועים. זה משכיח ממך הרבה דברים. אתה מאבד כל מיני דברים קטנים שהיית מודע להם כשהיית ילד.. אולי זה חלק מתהליך ההתבגרות. עד לא מזמן, הייתי נעצר להתפעל. מדברים קטנים שמחברים אותך טיפה מעל היומיומיות הרגילה. אני נזכר במספר השניות הראשונות בהרגשה כשאתה נמצא בתוך יער ירוק, או בלילה שחור עם כוכבים בהירים. בהרגשה כשאתה מתקרב לחרמון.. ברוגע. אנחנו אנשים ששכחו את סיבת היותם. ששכחו להשתמש בדברים נרכשים. שנתנו לדמיונם להתעמעם. נכון, יותר מידי דמיון בחברה שלנו עלול להתפרש כטירוף, אבל קצת.. אני לא חושב שזה מזיק. הדימיון חזר אליי קצת בצורת מחשבה מוזרה.. תארו לכם שאתם מסתכלים על הים, אבל אין ים, אין מים, יש רק את הקרקעית.. קרקעית שמשתפלת מטה במקום שאנו קוראים לו עומק.. כל אי נהפך להר, יש מלא ואדיות, ערוצים, נקיקים.. מזכיר קצת מידבר.. אבל דבר אחד אני לא מצליח להחליט.. מהו הצבע השולט במקום הכחול שאני רגיל אליו..פה איבדתי קצת. הדמיון שלנו מפותח מאוד, אבל בהקשר שקשור אלינו ולרווחתנו הכלכלית, אנחנו ממציאים דברים שיקלו עלינו.ככה אנחנו מתקדמים (?). אבל יש דמיון פשוט מזה. שקצת שכחנו אותו.. או שנהיינו מתוחכמים מידי.. אני חושב שזה חלק מהשגרה.. אין לך מקום לדמיון, מקום לברוח, בתוך המירוץ המטורף הזה של החיים. אני לא חושב שאלוהים שם אותנו פה כדי שהמקסימום שנשאף אליו יהיה להתחתן, לקנות בית, להקים משפחה.. נהיינו דומים בשגרה הזו לחיות פשוטות. גם להן יש סדר יום. לצוד, לאכול, להאכיל משפחה, לשרוד כדי להמשיך שושלת..לנו יש תבונה.. אבל מתברר שאנו די דומים, השאלה היא אם זה אמור להיות ככה. אנדר
נכנסתי למעין שיגרה מסריחה.. יש כאלה שאוהבים שגרות. אני לא. אני לא אוהב מסלולים קבועים. זה משכיח ממך הרבה דברים. אתה מאבד כל מיני דברים קטנים שהיית מודע להם כשהיית ילד.. אולי זה חלק מתהליך ההתבגרות. עד לא מזמן, הייתי נעצר להתפעל. מדברים קטנים שמחברים אותך טיפה מעל היומיומיות הרגילה. אני נזכר במספר השניות הראשונות בהרגשה כשאתה נמצא בתוך יער ירוק, או בלילה שחור עם כוכבים בהירים. בהרגשה כשאתה מתקרב לחרמון.. ברוגע. אנחנו אנשים ששכחו את סיבת היותם. ששכחו להשתמש בדברים נרכשים. שנתנו לדמיונם להתעמעם. נכון, יותר מידי דמיון בחברה שלנו עלול להתפרש כטירוף, אבל קצת.. אני לא חושב שזה מזיק. הדימיון חזר אליי קצת בצורת מחשבה מוזרה.. תארו לכם שאתם מסתכלים על הים, אבל אין ים, אין מים, יש רק את הקרקעית.. קרקעית שמשתפלת מטה במקום שאנו קוראים לו עומק.. כל אי נהפך להר, יש מלא ואדיות, ערוצים, נקיקים.. מזכיר קצת מידבר.. אבל דבר אחד אני לא מצליח להחליט.. מהו הצבע השולט במקום הכחול שאני רגיל אליו..פה איבדתי קצת. הדמיון שלנו מפותח מאוד, אבל בהקשר שקשור אלינו ולרווחתנו הכלכלית, אנחנו ממציאים דברים שיקלו עלינו.ככה אנחנו מתקדמים (?). אבל יש דמיון פשוט מזה. שקצת שכחנו אותו.. או שנהיינו מתוחכמים מידי.. אני חושב שזה חלק מהשגרה.. אין לך מקום לדמיון, מקום לברוח, בתוך המירוץ המטורף הזה של החיים. אני לא חושב שאלוהים שם אותנו פה כדי שהמקסימום שנשאף אליו יהיה להתחתן, לקנות בית, להקים משפחה.. נהיינו דומים בשגרה הזו לחיות פשוטות. גם להן יש סדר יום. לצוד, לאכול, להאכיל משפחה, לשרוד כדי להמשיך שושלת..לנו יש תבונה.. אבל מתברר שאנו די דומים, השאלה היא אם זה אמור להיות ככה. אנדר
