איוב

wow wow wow

New member
איוב

איוב היה איש עשיר והחשוב מכל אנשי המזרח והוא היה גם תם ישר ומאמין באלוהים אלוהים טוען כי איוב צדיק בשל אשיותו והשטן טוען כי איוב צדיק משום שמשתלם לו משום שאלוהים בירך אותו אלוהים מאפשר לשטן לפגוע בו ובכל רכושו אבל לא להרוג אותו אלוהים לפי התפיסה היהודית יודע הכל ולא צריך להוכיח כלום לאף אחד ובטח לא לשטן אז כנראה אלוהים יודע שאיוב ישאר נאמן ויאמין בו למרות המכות שיקבל מהשטן נשאלת השאלה למה אלוהים מנסה להוכיח משהו לשטן
 
לא רק...

גם לפי התפיסה הנוצרית לא נראה שאלוהים חיב להוכיח משהו למישהו, ושהוא יודע הכל. "נסתרות דרכי האל"...
 

אלי ו.

New member
אולי מטרת כותב ספר איוב אחרת?

אולי הסיפור הוא נסיון להעלות את נושא שכר ועונש? זו ההתיחסות של רוב המפרשים לספר איוב, היחס אליו הוא כאל אלגוריה ולא כאל סיפור אמיתי.
 
זה גילויי שאלוהים אכזר!

הריי איוב היה תם וצדיק! נתן רשות לשטן, לגרום לו סבל בלתי צודק!!! ומה זה משנה כבר, למי ולמה רצה להוכיח מה!? הרי אלוהים לא צריך להוכיח לעצמו דבר. ובוודאי שלא לשטן...! מה יהיה ילדים!!!?
 

L e s t a t

New member
קוראים לזה "מבחן אמונה"

וזה בעצם, בתכל'ס, התפקיד של השטן. בסוף איוב רק יצא מורווח.
 

אלי ו.

New member
איך הגעת לכך שאיוב יצא מורווח?

כל ילדיו מתו, נכון שנולדו לו עוד ילדים ורכושו חזר אבל "מורווח" זה לא הביטוי שהייתי משתמש בו. זו אחת הסיבות שהפרשנות המקובלת היא שמדובר במשל ולא בסיפור אמיתי.
 

אלי ו.

New member
איפה זה כתוב?

ספר איוב הוא ספר בעיתי, מכיון שבסופו איוב אכן מפוצה (נולדים לו 10 ילדים והוא נהיה עשיר יותר) אבל כל הרעיון של איוב הוא שהשכר והעונש אינו דבר מוחלט. קיים צדק אבל הוא לא הצדק האנושי כפי שאנו מבינים אותו. זו כל המשמעות של ספר איוב, אם בסוף הספר הוא היה מקבל את גמולו בגן עדן הספר היה מאבד הרבה מהמשמעות שלו. שים לב לתשובת ה' לאיוב, הוא אומר לו "למה מי אתה?! יא יבחוש בן שלולית אתה חושב שאתה מבין? איך אתה יכול לחשוב שאתה יכול לשפוט את מעשי?" או במלים אחרות: איוב פרק לח א וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב, מנהסערה (מִן הַסְּעָרָה); וַיֹּאמַר. ב מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין-- בְּלִי-דָעַת. ג אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ; וְאֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי. ד אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה. ה מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע; אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו. ו עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ. ז בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים. ח וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם; בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא. ט בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ. י וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. יא וָאֹמַר--עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף; וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. יב הֲמִיָּמֶיךָ, צִוִּיתָ בֹּקֶר; ידעתה שחר (יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר) מְקֹמוֹ. יג לֶאֱחֹז, בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ; וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה. יד תִּתְהַפֵּךְ, כְּחֹמֶר חוֹתָם; וְיִתְיַצְּבוּ, כְּמוֹ לְבוּשׁ. טו וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם; וּזְרוֹעַ רָמָה, תִּשָּׁבֵר. טז הֲבָאתָ, עַד-נִבְכֵי-יָם; וּבְחֵקֶר תְּהוֹם, הִתְהַלָּכְתָּ. יז הֲנִגְלוּ לְךָ, שַׁעֲרֵי-מָוֶת; וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה. יח הִתְבֹּנַנְתָּ, עַד-רַחֲבֵי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ כֻלָּהּ. יט אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ, יִשְׁכָּן-אוֹר; וְחֹשֶׁךְ, אֵי-זֶה מְקֹמוֹ. כ כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל-גְּבוּלוֹ; וְכִי-תָבִין, נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ. כא יָדַעְתָּ, כִּי-אָז תִּוָּלֵד; וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים. כב הֲבָאתָ, אֶל-אֹצְרוֹת שָׁלֶג; וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה. כג אֲשֶׁר-חָשַׂכְתִּי לְעֶת-צָר; לְיוֹם קְרָב, וּמִלְחָמָה. כד אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ, יֵחָלֶק אוֹר; יָפֵץ קָדִים עֲלֵי-אָרֶץ. כה מִי-פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה; וְדֶרֶךְ, לַחֲזִיז קֹלוֹת. כו לְהַמְטִיר, עַל-אֶרֶץ לֹא-אִישׁ-- מִדְבָּר, לֹא-אָדָם בּוֹ. כז לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה, וּמְשֹׁאָה; וּלְהַצְמִיחַ, מֹצָא דֶשֶׁא. כח הֲיֵשׁ-לַמָּטָר אָב; אוֹ מִי-הוֹלִיד, אֶגְלֵי-טָל. כט מִבֶּטֶן מִי, יָצָא הַקָּרַח; וּכְפֹר שָׁמַיִם, מִי יְלָדוֹ. ל כָּאֶבֶן, מַיִם יִתְחַבָּאוּ; וּפְנֵי תְהוֹם, יִתְלַכָּדוּ. לא הַתְקַשֵּׁר, מַעֲדַנּוֹת כִּימָה; אוֹ-מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ. לב הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ; וְעַיִשׁ, עַל-בָּנֶיהָ תַנְחֵם. לג הֲיָדַעְתָּ, חֻקּוֹת שָׁמָיִם; אִם-תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. לד הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ; וְשִׁפְעַת-מַיִם תְּכַסֶּךָּ. לה הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ; וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ. לו מִי-שָׁת, בַּטֻּחוֹת חָכְמָה; אוֹ מִי-נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה. לז מִי-יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה; וְנִבְלֵי שָׁמַיִם, מִי יַשְׁכִּיב. לח בְּצֶקֶת עָפָר, לַמּוּצָק; וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ. לט הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף; וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא. מ כִּי-יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת; יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ-אָרֶב. מא מִי יָכִין לָעֹרֵב, צֵידוֹ: כִּי-יְלָדָו, אֶל-אֵל יְשַׁוֵּעוּ; יִתְעוּ, לִבְלִי-אֹכֶל.
 

אלי ו.

New member
אם תקרא את ספר איוב תמצא שרובו

הוא דיונים בין איוב לחבריו למשמעות הסבל שנפל עליו ולבסוף יש את דברי האלוקים בנושא. ספר קצת קשה לקריאה אבל בהחלט חשוב להבנת מושג השכר והעונש. איוב כשלעצמו (אם היה, יש ויכוח בנושא) לא היה דמות משמעותית בהסטוריה. (היו הרבה אסונות אישיים לאנשים שלא נכתב עליהם ספר, וכל שכן נכנס לתנ"ך) לכן אין ספק שלספר יש מטרה מסוימת. מכאן הפרשנות שמדובר במשל ולא בדמות אמיתית או בסיפור אמיתי נשמעת מאוד סבירה.
 
חלק מהספר שימש גם השראה

ל"קוסם מארץ עוץ". לפחות הפסוק הראשון
 

חי אדר

New member
איוב ופישרו

ספר איוב נועד להציג את תגובת בני האדם, בעת בא עליהן אסונות ופגעים. כל אחד מחמשת ריעיו של איוב ואיוב בכללם, מציג תפיסה מסויימת בענייו האופן בו מבינים את היסורים. לפיכך היתה טענה מצד ריעיו, כי אם באמת איוב היה אמיתי וישר אולי לא היה קורה לו מה שקורא. ומאידך איוב הבין כי היסורים הם בעצם סימן להעדר השגחה 'תם ורשע הוא מכלה', עם זאת,בסוף התהליך, נאמר לא כן צדקתם כעבדי כאיוב, אולם זאת לאחר שאיוב אומר: "לשמע אוזן שמעתיך ועתה עני ראתה". כלומר, בתחילה סבר איוב כי עשיית הטוב היא ערובה מפני יסורים, וזהו בבחינת לשמע אוזן. כלומר לפי מה שמספרים האנשים. זה סגולה לדבר זה, וזה סגולה לדבר זה. ברם עתה הבין איוב כי היסורים הינם תולדה של עצם עובדת היות האדם מורכב מחומר, הנתון וחשוף לקבלת רשמים של מחלות ושאר מרעין בישין. כלומר, האמונה אסור לה להיות קשורה במצבים החולפים ופוגעים באדם מבחינת החומר שבו. וזאת מהטעםן, כי האמונה או ליתר דיוק הכרת האלהים, שייכת למישור ההכרתי שאינו נתון תחת סבלות החומר. לפיכך בהגיעו להרכרנ זו, אמר על כן,אמאס על עפר ואפר(?) כאשר עפר ואפר מתייחס להווית החומר של האדם.
 
למעלה