חברה נתנה לי את מספר הטלפון של קוראת בקלפים בשם איווט.
מיואשת מעט בחרתי לנסות את מזלי בפעם האחרונה אם לא אקבל מענה – אניח לנושא.
התקשרתי לאיווט וקבענו ליום שישי בבוקר בשעה אחת עשרה.
הבית של איווט
בית בו הזמן כמו עמד מלכת.
הבית של איווט כאילו שיקף את אופייה. בית צנוע בו גרה אישה צנועה אף יותר.
איווט גרה בשכונת עוני מקומית. דירת "עמידר" בת שלושה חדרים. קומה שלישית.
היא פתחה דלת עץ במפתח "0". אף נשרי ומבט חודר הנובע מעיניים גדולות.
בחיוך רחב וייחודי לה הזמינה אותי להכנס. אישה פשוטה ולבבית. בושם זול נדף מבגדיה. פנים ללא איפור.
לבושה היתה שמלה מבד פרחוני , מגוהצת, ולראשה מטפחת לבנה. סנדלים תנ"כיות לרגליה.
מימין לכניסה היה ה"סלון" בביתה. הוא כלל ספה ישנה עטופה בכיסוי לספות
בצבע ארגמן, לצד הספה עמד שולחן קפה קטן ,עליו מפה סרוגה בעבודת יד שעליה הונח אגרטל פרחים.
בצד ניצבה "פינת אוכל", המורכבת משולחן עגול וארבעה כסאות תואמים מעץ מלא סביבו.
סמוך לחלון על מדף היה טלפון לחיצים של "בזק" מסוג שכבר לא קיים.
ווילון כהה הסתיר את האור ,שנכנס הביתה מהחלון חסר התריסים.
על אחד הקירות תמונתו של "הילד הבוכה".
על קיר אחר שעון אורלוגין , שבכל שעה עגולה ציפור פלסטיק צצה ויצאה מתוכו וצלילי "קוקו" נשמעו כמספר השעות כליהן הצביע.
יתר הקירות היו בצבע לבן. חשופים. משמשאל לדלת הכניסה היה מטבח. בתקרת המטבח מעל החלון הקטן השתלשל עציץ בתוך מתקן- מַקְרָמֵה שיועד עבורו.
על השיש היה מתקן כלים עליו הונחו כמה צלחות, כמה ספלים וסכו"ם –נקיים.
איווט ,ככל הנראה, ישנה בחדר שינה בו ניצבו זה מול זה מיטה זוגית וארון בגדים.
בחדר הסמוך היתה שידה ובה כמה מגירות לצד מיטת יחיד צמודים לקיר. התריסים היו מוגפים ומנורת הליבון הפיצה אור צהבהב.
במרכז החדר עמד שולחן "כתר" וכיסא תואם מכל צד שלו. על השולחן מפה לבנה.
איווט הוציאה מאחת ממגירות השידה קופסה מעץ, שלפה מתוכה את הקלפים, נר לבן, קופסת גפרורים וצלוחית.
היא הדביקה את הנר לצלוחית, הדליקה אותו תוך שהיא לוחשת תפילה. כששאלה אותי מה ברצוני לדעת ביקשתי מידע בנוגע למצבו של השכן.
איווט היססה בתחילה אבל הסכימה. אינני יודעת מה הסיבה לכך.
המתנתי דרוכה לדבריה.
מה אמרה איווט? בפרק הבא
כל הזכויות לספר "הסודות של איווט " שייכות לי.
סופ"ש מרנין,
רחל
מיואשת מעט בחרתי לנסות את מזלי בפעם האחרונה אם לא אקבל מענה – אניח לנושא.
התקשרתי לאיווט וקבענו ליום שישי בבוקר בשעה אחת עשרה.
הבית של איווט
בית בו הזמן כמו עמד מלכת.
הבית של איווט כאילו שיקף את אופייה. בית צנוע בו גרה אישה צנועה אף יותר.
איווט גרה בשכונת עוני מקומית. דירת "עמידר" בת שלושה חדרים. קומה שלישית.
היא פתחה דלת עץ במפתח "0". אף נשרי ומבט חודר הנובע מעיניים גדולות.
בחיוך רחב וייחודי לה הזמינה אותי להכנס. אישה פשוטה ולבבית. בושם זול נדף מבגדיה. פנים ללא איפור.
לבושה היתה שמלה מבד פרחוני , מגוהצת, ולראשה מטפחת לבנה. סנדלים תנ"כיות לרגליה.
מימין לכניסה היה ה"סלון" בביתה. הוא כלל ספה ישנה עטופה בכיסוי לספות
בצבע ארגמן, לצד הספה עמד שולחן קפה קטן ,עליו מפה סרוגה בעבודת יד שעליה הונח אגרטל פרחים.
בצד ניצבה "פינת אוכל", המורכבת משולחן עגול וארבעה כסאות תואמים מעץ מלא סביבו.
סמוך לחלון על מדף היה טלפון לחיצים של "בזק" מסוג שכבר לא קיים.
ווילון כהה הסתיר את האור ,שנכנס הביתה מהחלון חסר התריסים.
על אחד הקירות תמונתו של "הילד הבוכה".
על קיר אחר שעון אורלוגין , שבכל שעה עגולה ציפור פלסטיק צצה ויצאה מתוכו וצלילי "קוקו" נשמעו כמספר השעות כליהן הצביע.
יתר הקירות היו בצבע לבן. חשופים. משמשאל לדלת הכניסה היה מטבח. בתקרת המטבח מעל החלון הקטן השתלשל עציץ בתוך מתקן- מַקְרָמֵה שיועד עבורו.
על השיש היה מתקן כלים עליו הונחו כמה צלחות, כמה ספלים וסכו"ם –נקיים.
איווט ,ככל הנראה, ישנה בחדר שינה בו ניצבו זה מול זה מיטה זוגית וארון בגדים.
בחדר הסמוך היתה שידה ובה כמה מגירות לצד מיטת יחיד צמודים לקיר. התריסים היו מוגפים ומנורת הליבון הפיצה אור צהבהב.
במרכז החדר עמד שולחן "כתר" וכיסא תואם מכל צד שלו. על השולחן מפה לבנה.
איווט הוציאה מאחת ממגירות השידה קופסה מעץ, שלפה מתוכה את הקלפים, נר לבן, קופסת גפרורים וצלוחית.
היא הדביקה את הנר לצלוחית, הדליקה אותו תוך שהיא לוחשת תפילה. כששאלה אותי מה ברצוני לדעת ביקשתי מידע בנוגע למצבו של השכן.
איווט היססה בתחילה אבל הסכימה. אינני יודעת מה הסיבה לכך.
המתנתי דרוכה לדבריה.
מה אמרה איווט? בפרק הבא
כל הזכויות לספר "הסודות של איווט " שייכות לי.
סופ"ש מרנין,
רחל