איזה חיים יש לנו ולמה?
מה נעשה? לא אנחנו בחרנו להיוולד בארץ ישראל , לא אנחנו בחרנו להיות יהודים. אז ככה זה יצא ואנחנו שלמים אם זה... כן, אני שלמה עם זה למרות שאני קמה בבוקר עם המון פחדים. כשאני יוצאת מהבית אני מחזיקה אצבעות שלא יפוצצו לי את המוח ושלא יפוצצו לי את האוטו באבנים ושלא יפוצצו לי את המכונית באיזה בקבוק תבעירה. בשום מקום כבר לא שקט לי. אני מפחדת. אני יוצאת מהבית עם פחד, אני מתעוררת בבוקר עם פחד וכך גם הולכת לישון. כשחושבים על זה לעומק, אנחנו לא בטוחים בשום מקום. לא בטוחים בכלל. אם אני אוותר על המכונית ואחליט שאני נוסעת באוטובוס כי אני מפחדת אז מי אמר שעל האוטובוס שלי לא ירו, שהאוטובוס שלי לא יתפוצץ ממטען חבלה? ואם אני אחליט שאני עוברת דירה בשביל לצאת מהמלחמה מתחת לבית שלי, אז מי אמר ששם לא תתפוצץ מכונית תופת? ואם אני אנסה לשכוח קצת את הבכי והשכול ואכנס לאינטרנט ואכיר בחור נחמד שאני ארצה להפגש איתו, אני אוכל? ברור שלא... כי אולי הוא ערבי כי אולי הוא רוצה לרצוח אותי. אני פשוט מפחדת. ואתם שם, שחושבים שיש פיתרון, דעו לכם שאין בשום מקום פיתרון. אנחנו בעיצומה של מלחמה, אומנם לא כולכם מרגישים את זה, אבל אני מרגישה את זה מצויין, אני כל בוקר פוגשת את החיילים ששומרים עליי ורואה את הטנקים שמתחילים לחסות פה את כל ההרים והגבעות ורואה את הכבישים שחסמו לערבים שלא יוכלו לצאת... אבל נראה לכם שזה עוזר? כאילו שאם באמת ערבי ירה בי אז נראה לכם שהטנק יפוצץ אותו? הכי הרבה זה שיתפסו את הערבי ויכניסו אותו למאסר ואולי גם אותו באחד מן הימים ערפאת יתן פקודה לשחרר. אין לזה סוף. אין לזה פיתרון. אין לזה תשובה. אין לאף אחד תשובה. ובמיוחד לא לאף אחד שרוצה לעמוד בראשות הממשלה. החיים שלי כל רגע יכולים להגמר ולכן אני כותבת את זה שתדעו מה אני מרגישה. ומה אני מחפשת? אני מחפשת תשובה, תגובה, מענה. אם יש לכם אותה, אני רוצה אותה. אני מחכה.
מה נעשה? לא אנחנו בחרנו להיוולד בארץ ישראל , לא אנחנו בחרנו להיות יהודים. אז ככה זה יצא ואנחנו שלמים אם זה... כן, אני שלמה עם זה למרות שאני קמה בבוקר עם המון פחדים. כשאני יוצאת מהבית אני מחזיקה אצבעות שלא יפוצצו לי את המוח ושלא יפוצצו לי את האוטו באבנים ושלא יפוצצו לי את המכונית באיזה בקבוק תבעירה. בשום מקום כבר לא שקט לי. אני מפחדת. אני יוצאת מהבית עם פחד, אני מתעוררת בבוקר עם פחד וכך גם הולכת לישון. כשחושבים על זה לעומק, אנחנו לא בטוחים בשום מקום. לא בטוחים בכלל. אם אני אוותר על המכונית ואחליט שאני נוסעת באוטובוס כי אני מפחדת אז מי אמר שעל האוטובוס שלי לא ירו, שהאוטובוס שלי לא יתפוצץ ממטען חבלה? ואם אני אחליט שאני עוברת דירה בשביל לצאת מהמלחמה מתחת לבית שלי, אז מי אמר ששם לא תתפוצץ מכונית תופת? ואם אני אנסה לשכוח קצת את הבכי והשכול ואכנס לאינטרנט ואכיר בחור נחמד שאני ארצה להפגש איתו, אני אוכל? ברור שלא... כי אולי הוא ערבי כי אולי הוא רוצה לרצוח אותי. אני פשוט מפחדת. ואתם שם, שחושבים שיש פיתרון, דעו לכם שאין בשום מקום פיתרון. אנחנו בעיצומה של מלחמה, אומנם לא כולכם מרגישים את זה, אבל אני מרגישה את זה מצויין, אני כל בוקר פוגשת את החיילים ששומרים עליי ורואה את הטנקים שמתחילים לחסות פה את כל ההרים והגבעות ורואה את הכבישים שחסמו לערבים שלא יוכלו לצאת... אבל נראה לכם שזה עוזר? כאילו שאם באמת ערבי ירה בי אז נראה לכם שהטנק יפוצץ אותו? הכי הרבה זה שיתפסו את הערבי ויכניסו אותו למאסר ואולי גם אותו באחד מן הימים ערפאת יתן פקודה לשחרר. אין לזה סוף. אין לזה פיתרון. אין לזה תשובה. אין לאף אחד תשובה. ובמיוחד לא לאף אחד שרוצה לעמוד בראשות הממשלה. החיים שלי כל רגע יכולים להגמר ולכן אני כותבת את זה שתדעו מה אני מרגישה. ומה אני מחפשת? אני מחפשת תשובה, תגובה, מענה. אם יש לכם אותה, אני רוצה אותה. אני מחכה.