מיכל--angelgirl
New member
איזה יום עבר עלי ../images/Emo122.gif
חוזרים מבית הספר: קמתי בבוקר כמו יום רגיל, שטפתי פנים, הדלקתי טלווזיה, פתחתי חלון,עשיתי מערכת וקללתי את המורה להסטוריה (היא מלמדת שעה ראשונה), כשאני מוכנה עם חולצת בית הספר שלי יוצאת מהבית עם פרצוף דיכאוני של עוד יום בגיהנום, כן....השיעור הראשון התחיל ולא הכנתי שיעורים (העדפתי להיות באינטרנט ולהוריד שרים) "מיכל השלמת שיעורים? (לא הייתי שבוע בבית ספר בגלל הרגל) " "לא המורה" "מיכל, את יודעת כמה נקודות יורדות על אי הכנת שיעורי בית?" , "כן המורה" (בקול מזלזל), "את מתחצפת? צאי החוצה" (בצעקה) טוב אני יוצאת החוצה..."ושלא תחשבי שזה יעבור בשקט" בחוץ אני רואה את הרכזת "שיט ! ! " מהר אני רצה לשירותי בנות כדי שלא תראה אותי השטן, שם אני מבלה 45 דקות נעימות של שקט וריח מסריח. חוזרת לכיתה במהירות כדי שהמורה לספרות לא תראה שהייתי בחוץ ויושבת בנחת על הכיסא, אחחחחח איזה שיעור השלמתי שיעורי בית באנגלית, בפיזיקה ואחרי שמסיימתי, הקשבתי לה קצת, פתאום הרכזת נכנסת עם המחנכת שלי "איזה פחד" מתחילה לברבר איזה משהו על ימי הולדת, "איזה מזל" חיוך דבוק על פרצופי ואני שומעת "מיכל, אמרתי משהו מצחיק? " (ברגע הזה אני מתלבטת אם לענות כי בפעם הקודמת...) היא מתקדמת לכיווני בצרחות " את מבינה את זה גברת מיכל" "כן המורה", "מתחצפת?", "לא" "צאי החוצה" "אבל לא עשיתי כלום", "צאי החוצה" יוצאת החוצה, עדיין מנסה להבין מה עשיתי ואיך עכשיו אני מתחמקת מזה, רצה לשירותים (מסתבר שאני מבלה שם יותר מהכיתה) וחושבת מה אני יעשה? ,שוב פעם?, ועכשיו עם הרכזת...זה מה שחסר לי, פתאום אני שומעת בכי מתוך השירותים ורצה לראות מה קרה, אני רואה ילדה יושבת על הרצפה ובוכה, (מזה בכי....) התיישבתי לידה בשקט ולא הוצאתי מילה מהפה (כדי לא לעצבן אותה יותר), אחרי 3 דקות בערך היא מתחילה לקלל את המורה לתנ"ך, רציתי להמשיך אתה מרוב הזדהות אבל מתפקידי לעזור ולא להחמיר, "מה הכלבה עשתה לך?" "היא העליבה אותי בפני כל הכיתה", "היא עושה את זה לכולם" (אפילו שידעתי שהפעם הגזימה), "היא נטפלת רק אלי ה..." "תסתכלי עליה,היא מורה עלובה שלא הייתה לה מספיק אינטילגנציה ללמוד את מה שהיא אוהבת, אז היא הסתפקה בלהיות מורה, אל תבכי בגלל שטות כזאת ! לי עושים את אותו דבר ואני פשוט לא מתייחסת או שאם יש לי מצב רוח למכתב, אני מתחילה להתווכח אתה, היא יוצאת מטומטמת ואני עם מכתב, את מבינה? ככה זה עובד." "ה... נתנה לי מכתב".. "על מה?", "דיברתי בשיעור", " וממה את פוחדת?", "זה מגיעה לתיק האישי שלי" (ברגע זה אני ממש משתדלת לא לצחוק), "אני לא מבינה, אז מה אם זה נכנס לתיק האישי שלך?" (תוך כדי ניגוב הדמעות שלה) "זה נשאר איתי כל הזמן" (חחחחחחחחחחחחח....) "כשתיהיה בצבא יזכירו לך שבכיתה ט´ דיברת בשיעור תנ"ך, איזה שטויות אל מאמינה לזה?" ( חצי חיוך קיבלתי) "את חושבת?", "לזה את לא צריכה לדאוג, מה עם ההורים שלך?" (רציתי לשאול אם היא יודעת לזייף חתימה, אבל היא נראתה אחת שלא) "רק זה חסר לי", אחרי חצי שעה של דיבורים היא סוף סוף נרגעה והתחילה ההפסקה (הרכזת לא הייתה בטווח ראיה-השטח פנוי) אני עולה לכיתה ואז חברות שלי מתחילות עם השאלות "למה יצאת?, "איפה היית?" וגם הספקתי לאכול את הבננה שלי, שיעור ספורט מתחיל (כמובן שאני לא חייבת להשתתף כי יש לי פטור מהרופא, אבל לא רציתי להיות מגעילה אז השתתפתי ממלא הרקדה) באמצע השיעור מגיע אלינו רכז בטיחות "בנות, ישנם שני מחבלים באיזור ולכן לא תוכלו לצאת" כולן צורחות כמו משוגעות "אנחנו הולכים למות.....בלה בלה בלה" מן הרגשת פחד שוררת בכיתה, כולם מפוחדים עד מוות (בחייכם שני מחבלים מסתובבים באיזור שלנו עם מטען חבלה) ויש כבר כוננות התפנות באזור כמובן שאני וחברות שלי "אז מקסימום נמות" כך שלא ממש הזיז לנו, אבל כולם ממש נלחצו כששמעו את המשטרה בכניסה לבית ספר אחרי כמה דקות של סערה אפשר לחזור לכיתה ולומדים אנגלית, שונאת את השיעור ( גם המורה הזאת שונאת אותי, אולי בגלל שאני לא מקשיבה לה ומקבלת את הציונים הכי גבוהים בשכבה) הפעם היא לא הוציאה אותי מהכיתה והשלמתי עם כמה הערות שלה "מיכל את אתנו?" "אני כאן מיכל" אחרי שיעור ארוך ודבילי הולכים הביתה נגמר, חזרה לגן עדן. חוזרת לבית מאושרת עולה ברגל (לא רוצה להיתקע שוב) 4 קומות וסוף סוף רצה למחשב (מודה לאלוהים שהכל נגמר) ואימא שלי יוצאת, שואלת אותי "מיכל הכל בסדר?, מתי חזרת? יש מחבל בחוץ איפה היית?", הכל בסדר עכשיו אל תדאגי אני פה, "מיכל את לא יוצאת החוצה", "אבל אימא אני הולכת לשירן היום", "השתגעת? יש מחבל בחוץ". מתקשרת לשירן במהירות "שירן רוצה לבוא אלי במקום, אמא שלי לא מרשה" "גם שלך?", "לא נורא ביום ראשון קורה כל הזמן". סליחה שזה היה כל כך ארוך אבל יש לי המון זמן תודות לשני מחבלים ולאימא אחת דואגת. אוהבת ולא מתאהבת מיכל
חוזרים מבית הספר: קמתי בבוקר כמו יום רגיל, שטפתי פנים, הדלקתי טלווזיה, פתחתי חלון,עשיתי מערכת וקללתי את המורה להסטוריה (היא מלמדת שעה ראשונה), כשאני מוכנה עם חולצת בית הספר שלי יוצאת מהבית עם פרצוף דיכאוני של עוד יום בגיהנום, כן....השיעור הראשון התחיל ולא הכנתי שיעורים (העדפתי להיות באינטרנט ולהוריד שרים) "מיכל השלמת שיעורים? (לא הייתי שבוע בבית ספר בגלל הרגל) " "לא המורה" "מיכל, את יודעת כמה נקודות יורדות על אי הכנת שיעורי בית?" , "כן המורה" (בקול מזלזל), "את מתחצפת? צאי החוצה" (בצעקה) טוב אני יוצאת החוצה..."ושלא תחשבי שזה יעבור בשקט" בחוץ אני רואה את הרכזת "שיט ! ! " מהר אני רצה לשירותי בנות כדי שלא תראה אותי השטן, שם אני מבלה 45 דקות נעימות של שקט וריח מסריח. חוזרת לכיתה במהירות כדי שהמורה לספרות לא תראה שהייתי בחוץ ויושבת בנחת על הכיסא, אחחחחח איזה שיעור השלמתי שיעורי בית באנגלית, בפיזיקה ואחרי שמסיימתי, הקשבתי לה קצת, פתאום הרכזת נכנסת עם המחנכת שלי "איזה פחד" מתחילה לברבר איזה משהו על ימי הולדת, "איזה מזל" חיוך דבוק על פרצופי ואני שומעת "מיכל, אמרתי משהו מצחיק? " (ברגע הזה אני מתלבטת אם לענות כי בפעם הקודמת...) היא מתקדמת לכיווני בצרחות " את מבינה את זה גברת מיכל" "כן המורה", "מתחצפת?", "לא" "צאי החוצה" "אבל לא עשיתי כלום", "צאי החוצה" יוצאת החוצה, עדיין מנסה להבין מה עשיתי ואיך עכשיו אני מתחמקת מזה, רצה לשירותים (מסתבר שאני מבלה שם יותר מהכיתה) וחושבת מה אני יעשה? ,שוב פעם?, ועכשיו עם הרכזת...זה מה שחסר לי, פתאום אני שומעת בכי מתוך השירותים ורצה לראות מה קרה, אני רואה ילדה יושבת על הרצפה ובוכה, (מזה בכי....) התיישבתי לידה בשקט ולא הוצאתי מילה מהפה (כדי לא לעצבן אותה יותר), אחרי 3 דקות בערך היא מתחילה לקלל את המורה לתנ"ך, רציתי להמשיך אתה מרוב הזדהות אבל מתפקידי לעזור ולא להחמיר, "מה הכלבה עשתה לך?" "היא העליבה אותי בפני כל הכיתה", "היא עושה את זה לכולם" (אפילו שידעתי שהפעם הגזימה), "היא נטפלת רק אלי ה..." "תסתכלי עליה,היא מורה עלובה שלא הייתה לה מספיק אינטילגנציה ללמוד את מה שהיא אוהבת, אז היא הסתפקה בלהיות מורה, אל תבכי בגלל שטות כזאת ! לי עושים את אותו דבר ואני פשוט לא מתייחסת או שאם יש לי מצב רוח למכתב, אני מתחילה להתווכח אתה, היא יוצאת מטומטמת ואני עם מכתב, את מבינה? ככה זה עובד." "ה... נתנה לי מכתב".. "על מה?", "דיברתי בשיעור", " וממה את פוחדת?", "זה מגיעה לתיק האישי שלי" (ברגע זה אני ממש משתדלת לא לצחוק), "אני לא מבינה, אז מה אם זה נכנס לתיק האישי שלך?" (תוך כדי ניגוב הדמעות שלה) "זה נשאר איתי כל הזמן" (חחחחחחחחחחחחח....) "כשתיהיה בצבא יזכירו לך שבכיתה ט´ דיברת בשיעור תנ"ך, איזה שטויות אל מאמינה לזה?" ( חצי חיוך קיבלתי) "את חושבת?", "לזה את לא צריכה לדאוג, מה עם ההורים שלך?" (רציתי לשאול אם היא יודעת לזייף חתימה, אבל היא נראתה אחת שלא) "רק זה חסר לי", אחרי חצי שעה של דיבורים היא סוף סוף נרגעה והתחילה ההפסקה (הרכזת לא הייתה בטווח ראיה-השטח פנוי) אני עולה לכיתה ואז חברות שלי מתחילות עם השאלות "למה יצאת?, "איפה היית?" וגם הספקתי לאכול את הבננה שלי, שיעור ספורט מתחיל (כמובן שאני לא חייבת להשתתף כי יש לי פטור מהרופא, אבל לא רציתי להיות מגעילה אז השתתפתי ממלא הרקדה) באמצע השיעור מגיע אלינו רכז בטיחות "בנות, ישנם שני מחבלים באיזור ולכן לא תוכלו לצאת" כולן צורחות כמו משוגעות "אנחנו הולכים למות.....בלה בלה בלה" מן הרגשת פחד שוררת בכיתה, כולם מפוחדים עד מוות (בחייכם שני מחבלים מסתובבים באיזור שלנו עם מטען חבלה) ויש כבר כוננות התפנות באזור כמובן שאני וחברות שלי "אז מקסימום נמות" כך שלא ממש הזיז לנו, אבל כולם ממש נלחצו כששמעו את המשטרה בכניסה לבית ספר אחרי כמה דקות של סערה אפשר לחזור לכיתה ולומדים אנגלית, שונאת את השיעור ( גם המורה הזאת שונאת אותי, אולי בגלל שאני לא מקשיבה לה ומקבלת את הציונים הכי גבוהים בשכבה) הפעם היא לא הוציאה אותי מהכיתה והשלמתי עם כמה הערות שלה "מיכל את אתנו?" "אני כאן מיכל" אחרי שיעור ארוך ודבילי הולכים הביתה נגמר, חזרה לגן עדן. חוזרת לבית מאושרת עולה ברגל (לא רוצה להיתקע שוב) 4 קומות וסוף סוף רצה למחשב (מודה לאלוהים שהכל נגמר) ואימא שלי יוצאת, שואלת אותי "מיכל הכל בסדר?, מתי חזרת? יש מחבל בחוץ איפה היית?", הכל בסדר עכשיו אל תדאגי אני פה, "מיכל את לא יוצאת החוצה", "אבל אימא אני הולכת לשירן היום", "השתגעת? יש מחבל בחוץ". מתקשרת לשירן במהירות "שירן רוצה לבוא אלי במקום, אמא שלי לא מרשה" "גם שלך?", "לא נורא ביום ראשון קורה כל הזמן". סליחה שזה היה כל כך ארוך אבל יש לי המון זמן תודות לשני מחבלים ולאימא אחת דואגת. אוהבת ולא מתאהבת מיכל