איזה פורום מדכא...

[ella xoxo]

את לא הבנת...

מאז האבחון, שיניתי את התזונה שלי, טיפלתי בבעיות השינה שלי, הכנסתי ספורט ויוגה לחיים שלי, הצלחתי לשכנע את אמא לדחוף חתולה בבית, התחלתי במקום להסגר בבית (שזה מה שרציתי), להיות כמה שפחות בבית. לדחוף את עצמי.

במקום כל הפרוצדורה (כשאת על הפרצוף זה באמת לא קל לעשות את כל זה), יכולתי פשוט ללכת, להפקיד את הכדורים, לקחת אותם, זה היה חוסך לי הרבה כאב ראש, בלשון המעטה..

אבל בחרתי אחרת. אני רוצה לוודא שבאמת ניסיתי כמה שיותר, לפני שהלכתי להכניס לגוף שלי דברים מבחוץ...אולי לדעתך זה טיפשי, אבל לא משנה כמה אני מבררת על הכדורים, אני לא יודעת מה באמת הם יעשו לי בגוף, מה ההשלכות שלהם. אני מנסה, זה הכל.

ממתיי להגיד לא לכדורים, הפך להיות דבר שלילי?...

 

[גון שפרד]

יפה מאוד...

נשמע כאילו יש לך רצון לעשות שינויים וזו התפתחות מצוינת!
לי אישית אין דעה לגבי כדורים. אף פעם לא לקחתי (כי אף אחד לא אמר לי לקחת) אבל הם יכולים לעזור. ובמקרים אחרים הם לא.
אז אני נמנע אבל הדרך שלך למנוע את נטילת הכדורים מצאה חן בעיני.

 

[ella xoxo]

איזה פורום מדכא...

הייתי ילדה בריאה ומתפקדת. בגיל 15 החל שינוי. עברתי טיפול פסיכולוגי שבסופו אובחנתי לפניי כשנתיים, קיבלתי מרשם.
לקחתי את המרשם, קיפלתי אותו, והנחתי אותו על המדף המאובק בחדר שלי.
הוא יושב שם עד היום.

אמרתי לעצמי, "עוד לא התחלתי לחיות. עוד קצת סבל, שווה את החיים אחרי. אני לא מתכוונת להרים ידיים, ולהתפשר על חיים שתלויים בתרופות - חצי חיים." בחרתי לחיות, ואני רוצה לחיות, חיים מלאים. אני לא חלשה ותמיד בזתי לחולשה. תמיד הייתי לוחמת, ואמשיך להלחם גם בנושא הזה. (ופחות קשור, יש אנשים שהמציאות שלהם לא מאפשרת להם כלום. לי יש אפשרויות. חופש תנועה. יש לי גוף וחופש מחשבה. מתנות נפלאות, וכל מי ששוכח את זה, פשוט כפוי טובה. מאוד קל לשכוח את זה, רחמים עצמיים מגעילים אותי.first world problems, למי שמכיר את הביטוי

)

הסוף של התיכון עבר בסיוט נוראי וממושך, שלא נדבר על הלימודים. שלא כל כך היו. לא כל כך הייתי בבית הספר. או בחברת אנשים בכלל.

סיימתי תיכון, טסתי לחו"ל לשלושה שבועות, הייתה מעט הקלה. שקעתי בשגרה חדשה של עבודה לפניי צבא, זה התחיל להחמיר שוב, אבל בעדינות. העברתי את כל החצי שנה שלפני הגיוס בספונטניות ובנסיעות ובאינספור אנשים שונים. כמו לברוח, נכון? רק להרגיש טוב יותר.

מתגייסת ממש בקרוב, לתפקיד מעניין. מקווה לעבור את הצבא בלי לירוק לכיוון של המרשם הארור. מבחינתי, החיים מתחילים רק בלימודים האקדמיים. אין בי כל ספק.

במידה ואצליח לשרוד עד הלימודים האקדמיים, אם שם יאיים הדיכאון להפריע לי בלימודים, אפקיד את המרשם. אבל עד אז, אלחם בשיניים. כי בנאדם שמוותר לעצמו מגוחך בעיניי.

יש לציין שלא היו לי תחושות אובדניות חמורות, יש לי היגיון חזק, אבל כן ניפצתי ושברתי דברים בעת תסכול. שום דבר חשוב או בעל ערך, כמובן.

יש פה מישהו שהיה על מסלול דומה? שגם התחבט לאורך זמן בהאם ליטול גלולות? מסקנות, תוצאות?

 

[יש פתח לתקוה]

אני אהיה איתך כנה, ולכן קצת קשה

הצבא יכול להיות נקודת משבר,
אם את מאובחנת, ולפי מה שאת מספרת - לעיתים מצבך שברירי
אזי הצבא זה לא מקום למשחק! גם בתפקיד מעניין יכול להיות מתחים
יכולים להחליט עבורך דברים שיהיה לך קשה להתמודד איתם.
תחשבי שוב אם זה הדבר הנכון לעשות - גיוס ללא טיפול תרופתי מתאים וללא תמיכה מקצועית!!!!

 

[student2290]

מסכימה. לא רוצה לתסכל או להלחיץ,

אותי רצו להפנות לפסיכיאטר בסביבות גיל 16-17. הרגשתי שזה קצת מוגזם, ושאני בסה"כ קצת יותר רגישה מבן אדם רגיל ולוקחת דברים יותר קשה, וחשבתי שהכל יהיה בסדר. ואז הגיע הצבא, ולחץ, ותנאים שלא היו לי קלים (ודווקא ממש אהבתי את התפקיד והיו לי חברים ממש טובים, אבל זה היה מעבר) ורק אז התפרץ לי דיכאון רציני בפעם הראשונה, ואז התחלתי עם כדורים.
שלא תביני לא נכון, יכול גם להיות שהכל יהיה בסדר ואת באמת נשמעת בן אדם חזק ומודע לעצמו, אבל אולי כדאי להיות בטיפול מידי פעם, לדעת שיש עם מי לדבר כשקצת יותר קשה, ולשים לב מה קורה איתך שלא תיהיה התדרדרות ב"בום".
ממש בהצלחה בכל מקרה

 

[ella xoxo]

תודה רבה על התשובות המהירות

אני לא מוקפת בסובלי דיכאון, מוזר פתאום שמישהו מדבר בשפה שלי בנושא ולא מגלגל עיניים או מכחכח בגרון...

כן, אני אנסה להיאחז בכל מה שרק אוכל..בעיקר בשירה ונגינה, מפלט גדול שלי (למרות שברגעי דיכאון קשים פתאום האיזור המוזיקלי די נחסם...מטריד משהו

) ובאמנות.

יש לכם אולי מפלטים משלכם? אני אישית מוצאת את עצמי אדם קצת אובססיבי ואולי עם נטייה התמכרותית, זה משהו נפוץ אצל אנשים מאובחנים? מסוקרנת

 

[יחידה2]

לקחת כדורים זה לוותר לעצמך?זה מגוחך?

ככה הבנתי אותך.....
אני טועה?

 

[ella xoxo]

כל אחד מבין מה שהוא רוצה להבין

תראי, לא סתם ציינתי שנטיות אובדניות לא תקפו אותי. במקרה כזה, אני אישית לא הייתי דוחה את הקץ.

לי יש סטנדרטים מסוימים מעצמי, אני לא משווה את עצמי לאחרים. כל הילדות שלי עברתי מבית לבית, היחידה שנשארה קבועה בתוך ההרכב המשפחתי שלי הוא אמא שלי, כל השאר שונו לא פעם. באו, והלכו. עם אבא שלי, לקחתי מספריים וחתכתי את הקשר. אני מאוד פעילה בחיים של עצמי, ולא מאמינה בקורבנות.

כל אחד וחייו שלו, אני לא שופטת. שופטת רק את עצמי, ומאוד כנה עם עצמי.

 

[Lady Stark]

היי. תשמעי

אני מבינה לחלוטין את הקושי שבקבלת ה"גזרה" של הכדורים, אבל חייבת לספר לך שאני אישית הייתי בדיכאונות בלתי נסבלים און אנד אוף במשך 9 שנים לפני שהמחלה תקפה באופן כרוני. אחרי שהפכתי לכרונית לקח לי עוד שנה עד שהתחלתי לקחת כדור. למה? כי רציתי להוכיח לעצמי שאני חזקה, כי רציתי לא להיות תלויה בכדור (בינינו, לא רציתי להיחשב למשוגעת של המשפחה). כשהחלטתי כן לקחת כדור בסופו של דבר זה היה כשהייתי כל כך בקרשים שכבר אמרתי.. די. מספיק. אם אני יכולה להקל על הסבל אז יאללה.
עבר זמן והצלחתי לומר בקול רם שאני בדיכאון. אז כבר הצלחתי לראות ברטרוספקטיבה כמה הייתי זקוקה לכדורים כבר שנים לפני כן. כמה לא מטופלת כראוי הייתי וכמה סבל של סתם סבלתי, ואפשר היה להקל עליו.
אם תשאלי אותי אם הייתי משנה את ההיסטוריה כנראה שהייתי אומרת שלא. שהייתי צריכה ללמוד את כל זה על בשרי, גם להיות אנטי כדורים, כדי שאהיה מי שאני היום. אבל אם אפשר לסבול פחות, אז למה לא?
אני אישית מעדיפה להתרכז בפסיכולוגיה, אגב, יותר מבכימיה. הטיפול פשוט יותר עובד לי מכדורים.
את נשמעת לי כמו בחורה לעניין ועם התבטאות מדהימה לגילך, אל תסבלי יותר ממה שצריך.

 

[ella xoxo]

אבל

ההשלכות של הכדורים? תופעות הלוואי? ויכול להיות שבאמת משרתים אדם מסויים לא רע, אך אדם אחר, הרבה הרבה פחות?

אני חושבת שהפחד שלי והסלידה מכדורים זה מחוסר הידע שלי עליהם. מעולם לא האמנתי בכדורים פסיכולוגיים, ותמיד העבירו בי חלחלה וסוג של אימה. אם יש לך כמה עובדות שידועות לך לשלוף לי מהשרוול, אני יותר מאשמח לשמוע

 

[student2290]

אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי

שכדורים אנטי-דכאוניים לא עשו לי שום תופעות לוואי חוץ מקצת השמנה (ואני מדברת על משהו כמו 2 ק"ג, לא 8) שגם אם את שמה לב למה שאת אוכלת, אפשר למנוע את זה.
השלכות? תראי, אם את לפני צבא ואת מספרת את זה, זה יכול לפגוע ולגרום לזה שיהיה פרופיל נפשי וכו'. אני אישית התחלתי לקחת כדורים בצבא, תוך כדי שירות, וזה לא הוריד לי פרופיל. גם אף אחד לא ידע על זה. ואם את לוקחת במסגרת פרטית, ולא דרך קופ"ח אז בכלל..

 

[Lady Stark]

היי שוב

אני יכולה לתת לך קצת מהידע שלי. אני לא פסיכיאטרית אבל זה מניסיוני (ויש בו לא מעט כדורים).
"כדורים פסיכיאטרים" זו למעשה הכללה של המון קבוצות שונות ובעוצמות שונות של כדורים. הרבה פעמים אנשים מדמיינים כדור שגורם לך להרגיש כמו זומבי או לרייר. זאת לא המציאות.
הכדור הפופולרי ביותר בשוק שייך לקבוצה שנקראת SSRI שהיא הקבוצה הקלה יותר והנפוצה. שייכים אליה בין השאר פרוזאק, ציפרלקס וסרוקסט. זה כדור שעוזר למוח לשחרר יותר טוב סרוטונין על מנת שיהיה לנו יותר קל לאזן מערבולת רגשות. סרוטונין הוא הורמון שאחראי בין השאר לרגשות שמחה, אהבה, הנאה.
קבוצה שניה נפוצה לבעיות יחסית קלות של חרדה ודיכאון היא SNRI והיא אחראית על שחרור מוצלח למוח של אדרנלין.

אלה שתי הקבוצות העיקריות מהן נותנים לאנשים שסובלים מבעיות לא מורכבות מדי. אלה כדורים יחסית קלים ואת לא אמורה להרגיש שונה בכלום כשאת לוקחת אותם. עלי כן להבהיר שהשבועיים הראשונים בנטילת כדור הם לא קלים כי לוקח לגוף קצת זמן להתרגל לחומר. השבועיים האלה כוללים בדרך כלל עייפות, ירידה בתאבון ולפעמים עודף רגישות אבל ברגע שהתרגלת לא צריך להיות הבדל בשום דבר.
עכשיו לתופעות לוואי.
אם את לוקחת כדור וסובלת מתופעות לוואי, לא משנה איזה, זה אומר שהכדור לא מתאים לך.
הכדור הראשון שאני לקחתי עזר לי קצת להתאזן אבל הפך אותי לחסרת תחושה רגשית. פסיכיאטרית היתה צריכה להסביר לי שזה אומר שהוא לא מתאים לי, כי עד אז גם אני חשבתי שאני צריכה להשלים עם זה שאם אני רוצה פחות לסבול מדיכאון אז אני צריכה לשלם את המחיר. אבל זה לא נכון. אני מכירה לא מעט אנשים שלוקחים כדור שמשפר את איכות החיים שלהם ללא תופעת לוואי אחת.

מקווה שזה עזר, את מוזמנת גם לפנות אלי במסרים.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

זה משתנה

אנשים יכולים לקחת את אותו סוג כדור, אבל ההשפעה תהיה אחרת, כמו גם תופעות הלוואי. זה קצת ניסוי וטעיה וזה מלחיץ בפני עצמו, אבל זה שווה את זה. האיזון שאת מוצאת בסוף מביא לך כל כך הרבה רוגע שאיבדת.
סיימתי את התיכון במצב נפשי ממש מאוזן, חשבתי אולי להפסיק עם הכדורים, אבל אני אגיד לך את האמת, הצבא, כמסגרת חדשה, מלחיץ. אולי תסתדרי ואולי גם לא. אני ממליצה לך לבקש הפניה לקב"ן לפני הגיוס שלך, לשתף אותו במה שעובר עליך ותחושות השונות שלך. אף אחד לא יכריח אותך לקחת כדורים נגד רצונך (בהנחה שאת לא מהווה סכנה לציבור, כן?

), אבל למה לסבול? במהלך השירות הצבאי, תוכלי גם להיפגש עם קב"ן בהתאם לצרכים האישיים שלך (אני מכירה אנשים שנפגשו עם קב"ן אחת לשבוע, כמו פגישה עם פסיכולוג).
נשמע שאת גם לא בטיפול פסיכולוגי. יכול להיות שאפילו רק שיחות עם גורם מטפל יעזור לך מספיק ולא תצטרכי טיפול תרופתי.

כמו שאמרו אנשים מעליי, חבל שלא תטפלי בעצמך

 

[Clopen]

את גורמת לזה להישמע כאילו תרופות זה דבר רע

רפואה היא אחד המקצועות העתיקים בעולם.
בעבר היו משתמשים בתרופות שידעו שעוזרות כי הסיקו זאת אמפירית, למרות שלא ידעו למה הן עוזרות.
היום יש הרבה יותר ידע, ותעשיית התרופות מייצרת כדורים וכד' יותר מתוך הבנה מאשר מניסוי וטעייה (אם כי ניסוי וטעייה לעתים תורם להבנה זו).
כיוון שגוף האדם הוא מערכת כה מורכבת, עדיין לא אפשרי היום לדעת בדיוק איך החדרת גורם חיצוני לשם טיפול בבעיה נקודתית ישפיע על שאר המערכת, אז תמיד יש סיכון, אבל זהו סיכון יחסית קטן ומבוקר, ולא שונה בהרבה מלאכול משהו חדש.

תרופה עוזרת כנגד מחלה. יכול להיות שאפשר לחיות עם המחלה, או להתגבר עליה לבד, אבל למה להקשות על עצמך?
כדי לא להיות "תלויה בתרופות"?
אבל בדברים אחרים אין לך בעיה להיות "תלויה?"
את תלויה באוכל ובשתייה. את תלויה בשינה.
את יכולה אולי להסתדר עם לאכול פחות ולהיות רעבה כל הזמן, או עם פחות שינה, ולהיות עייפה יותר. זה אומר שכדאי?

למה זה שונה? כי אלה דברים הכרחיים להישרדות?
גם תרופות פסיכיאטריות יכולות להיחשב כך, אבל נעזוב את זה כרגע.
מה עם מקלחת? את יכולה לחיות גם בלי להתקלח כל יום.
ומה עם אינטרנט? ודאי שאפשר לחיות בלי אינטרנט; אנשים עשו זאת במשך אלפי שנים.
האם זה שאת מתקלחת ומשתמשת באינטרנט הופך אותך לחלשה יותר?
לזה את קוראת "לוותר לעצמך?"

אני מאוד לא אוהב שאנשים מזלזלים בבעיות של אחרים, או בדרכי ההתמודדות שלהם.
מה שקל לאדם אחד יכול להיות קשה לאדם אחר, גם אם זה לא נראה ככה.
אני עכשיו התחלתי תואר ראשון במדעי המחשב, ובלי ללמוד למבחנים אפילו טיפה הוצאתי בכולם +95.
אבל כשהייתי בצבא, עליתי למשפט שוב ושוב על דיגום, כי לא הצלחתי לזכור להסתפר כל חודש ולהתגלח כל בוקר.

את לא צריכה תרופות, ומצליחה להסתדר גם בלעדיהן?
יופי לך.
אל תזלזלי באלה שכן צריכים אותן.
אני לוקח תרופות כבר 8 שנים, והייתי בשלל של טיפולים מכל סוג בערך, ואני יכול לומר בוודאות שהתרופות הן ללא ספק הדבר שהכי עזר לי עד היום, ושאם לא היו לי אותן, רוב הסיכויים שלא הייתי כאן היום.

ועוד דבר אחד:
"מתנות נפלאות, וכל מי ששוכח את זה, פשוט כפוי טובה. מאוד קל לשכוח את זה, רחמים עצמיים מגעילים אותי."
גם לי יש המון מתנות נפלאות - המון חברים נהדרים, משפחה אוהבת ותומכת, יכולת למידה גבוהה, מספיק ידע ונסיון מהצבא ולפני כדי למצוא עבודה טובה בקלות ולהצליח בלימודים ללא מאמץ - ואני סובל כל רגע ורגע בחיים שלי.
לא תמיד יש סיבה לזה בכלל; לפעמים אני מרגיש נהדר, ואחרי רגע בא לי למות, בלי שקרה שום דבר מיוחד.
עד היום, לא אני, לא החברים הקרובים שלי, לא המטפלים שלי ולא אף אחד אחר הצליח להבין למה זה קורה, איך למנוע את זה או איך לצאת מזה.
זה שבשבילך זה מספיק להיזכר בדברים הטובים שיש לך כדי להרגיש טוב, לא אומר שעבור כל אחד זה ככה.
והזלזול שלך בנושא ממש ממש מרגיז.

 

[ella xoxo]

מזלזלת ?!

אני חושבת שכל בנאדם בעל הבנת הנקרא יכול להבחין, כי מצבי אינו קשה כמו של אחרים כאן.

כתבתי, בצורה ברורה ביותר, שאני חוששת לגביי החמרה של המצב שלי בעתיד. החמרה שאני יודעעעעעעת שהפתרון הכי נגיש שלה, הוא כדורים.

באתי לכאן, לשמוע אנשים שיכולים להזדהות עם המצב הספציפי שלי. ואפילו מצאתי כאלה.

כל אחד מאיתנו סובל מרמה שונה של המחלה.

מה גם אני באה מבית שמתעסק קצת ברפואה אלטרנטיבית, שפתרה פה אצלנו מחלות קשות מאוד, והצליחה איפה שהרפואה מהסוג השני, נכשלה כישלון חרוץ. אז מן הסתם, אני קצת מושפעת מכך.

וגם אם אני לוקחת כדורים, כי פשוט אין לי ברירה, אינני בוטחת בהם. אי אפשר להשוות את נטילתם לאכילת בננה או למים. למה קשה לך לכבד את ההשקפה שלי, שיאנה כל כך תמוהה, כפי שאתה מציג אותה. דודה שלי עובדת במעבדות כימיות, אני לא. אתה לא. מי שיודע יודע, ומי שלא - לא. זה הכל.

 

[אושרי]

קישור קשור

http://www.humanfactor.co.il/article.phtml?a_id=2353&c_id=72