איזה פחד!
אחרי שיחה ארוכה עם אשתי והחלטה להתחיל בנסיונות להכניס אותה להריון בשנה הקרובה, החלטתי שהגיע הזמן לספר למשפחה שלי עלי, בכדי לתת להם זמן לעכל לפני שיהיה לנו תינוק ואני אהיה "אבא". ישבתי עכשיו לכתוב אימייל לאחותי, איתה לא דיברתי מאז הביקור שלי בארץ במרץ. אני מרגיש סחוט! עייפות נפשית כזו לא הרגשתי כבר זמן רב, כאילו כל מילה שכתבתי אכלה אחוז מסויים מהאנרגיה שלי עד שנשארתי מותש וריק. אם ככה אני מרגיש אחרי שכתבתי לאחותי (ועדיין לא שלחתי אפילו), מה יהיה כשאצטרך להתמודד עם אמא שלי? שלא נדבר על הבן הגדול שלי אפילו.
נראה לי שאם הייתי עכשיו בן 20 היה לי הרבה יותר קל לצאת עם זה מאשר עכשיו בגיל 40, אחרי כל כך הרבה שנים של חיים כמישהו שאני לא.
מצד אחד, רוצה לשלוח לאחותי את המכתב כל עוד יש אומץ, אבל מצד שני, אני אמור להתקשר בימים הקרובים לדבר איתה - בעוד מספר ימים זה יום הנישואים שלה ומיד אח"כ יום -הולדת והבת הגדולה שלה מתגייסת, אז נראה לי שאצטרך לדחות את המשלוח באיזה שבוע כדי לא להרוס לה את כל החגיגות. מה שאומר עוד שיחה אחת בהעמדת פנים ודיבור בלשון נקבה לפני שאשלח את האימייל ואח"כ אוכל להיות "אני" גם איתה.
פוחד ומתרגש.
אחרי שיחה ארוכה עם אשתי והחלטה להתחיל בנסיונות להכניס אותה להריון בשנה הקרובה, החלטתי שהגיע הזמן לספר למשפחה שלי עלי, בכדי לתת להם זמן לעכל לפני שיהיה לנו תינוק ואני אהיה "אבא". ישבתי עכשיו לכתוב אימייל לאחותי, איתה לא דיברתי מאז הביקור שלי בארץ במרץ. אני מרגיש סחוט! עייפות נפשית כזו לא הרגשתי כבר זמן רב, כאילו כל מילה שכתבתי אכלה אחוז מסויים מהאנרגיה שלי עד שנשארתי מותש וריק. אם ככה אני מרגיש אחרי שכתבתי לאחותי (ועדיין לא שלחתי אפילו), מה יהיה כשאצטרך להתמודד עם אמא שלי? שלא נדבר על הבן הגדול שלי אפילו.
נראה לי שאם הייתי עכשיו בן 20 היה לי הרבה יותר קל לצאת עם זה מאשר עכשיו בגיל 40, אחרי כל כך הרבה שנים של חיים כמישהו שאני לא.
מצד אחד, רוצה לשלוח לאחותי את המכתב כל עוד יש אומץ, אבל מצד שני, אני אמור להתקשר בימים הקרובים לדבר איתה - בעוד מספר ימים זה יום הנישואים שלה ומיד אח"כ יום -הולדת והבת הגדולה שלה מתגייסת, אז נראה לי שאצטרך לדחות את המשלוח באיזה שבוע כדי לא להרוס לה את כל החגיגות. מה שאומר עוד שיחה אחת בהעמדת פנים ודיבור בלשון נקבה לפני שאשלח את האימייל ואח"כ אוכל להיות "אני" גם איתה.
פוחד ומתרגש.