איזה קטעים זה להיות ספורטאית הא?!
הבוקר, עבר עלי רגע ששייך אך ורק לספורטאיות. אין גבר ספורטאי שזה יקרה לו..... וברגע שזה קרה חשבתי על איך אני חייבת לכתוב על זה כאן, בפורום הנהדר הזה שמור יצרה בשבילנו. אז קודם כל, תודה לכל מי שמאחורי העשיה של הפורום הזה! סופסוף מקום שאנחנו יכולות לקרוא לו "שלנו". שנית, לעניין עצמו - הרי לכל אחת יש איזה סיפור הזוי ומצחיק ומוזר של דברים שקורים רק לנו. דברים כאלה שהם לעולם לא יצטרכו להתמודד איתם ולא, אני לא מדברת רק על המחזור או על חזיות ספורט.... אז להלן, 2 סיפורים ששיעשעו אותי מאד. 1. היום בבוקר: כשאני מעלה קילומטרז' כדי להכין את עצמי למרתון או סתם כי בא לי, נושרות לי אותם 2 ציפורניים ברגליים, ברגל ימין. זה לא ממש מטריד אותי כי זה קורה לי פעמיים בשנה בערך וזה גם גדל חזרה בפגרה. אממה, כשזה נושר זה נראה ד-ו-ח-ה
. קיצור, היום בבוקר הורדתי את שארית הציפורניים, הסתכלתי על אצבעות הרגליים, אצתי רצתי להביא לק הכי אדום שאפשר ומיהרתי לצבוע לא רק את הציפורניים הנותרות אלא גם את העור מתחת לאלו שנשרו. הקפדתי לצבוע את הלק עגול כזה למעלה, שייראה כאילו יש שם איזה ציפורן......
2. טבריה, ינואר 2008: אני רצה לי את המרתון החמישי שלי. תגידו, מרתון חמישי, אין הרבה שיכול להתחדש, נכון? אז זהו, שכן. מהק"מ ה-13 בערך אני ח-י-י-ב-ת פיפי. אבל לא סתם צריכה, חייבת! היה פחות חם אותה שנה ממה שהיה בעבר ושתיתי הרבה כמו ששתיתי בעבר והתוצאות בשלפוחית. עכשיו, במרתון טבריה רצים לאורך הכינרת. בק"מ ה-12 (בערך) מסתובבים לכיוון עין גב, רצים כ-9 ק"מ עד עין גב (זאת נקודת החצי מרתון), מסתובבים שם וחוזרים לטבריה באותה הדרך שמגיעים עד לשם. מה שאומר שמהק"מ ה-12 עד ה-30 זאת אותה הדרך. בדרך לעין גב אני תרה בעיניי אחר שירותים כימיים, קבוצת שיחים (עצים דווקא יש למכביר שם), גבעות, משהו שאוכל לעשות שם פיפי. נדה. כלום. מגיע לעין גב ומסתובבת לחזור ומבינה שאם עד לשם לא היה איך לעשות פיפי אני אצטרך להעביר עוד 9 ק"מ עם שלפוחית מלאה. בכל זאת, מרתון. חוסר נוחות זה דבר שבמרתון רק הולך ומצטבר. בקיצור, אחרי נקודת הסיבוב, אני רואה צוות רפואי עם אמבולנס והכל. לא חושבת פעמיים, יורדת שתי פסיעות לשוליים, מפשילה מכנסיים לעיני כל ומטילה מימיי. ההקלה היתה כל כך גדולה שממש לא היה אכפת לי שכולם רואים אותי. האמת, גם הם באמצע מרתון, לא בטוח שהם אפילו שמו לב..... אממה, הבעיה האמיתית התעוררה אחר כך. אני נדרשת שוב להסברים.... אתן הרצות יודעות שכשרצים (לא כל שכן כשרצים הרבה, כמו במרתון) כל מה שנמצא מתחת למותן מתנפח. נוזלים מצטברים, השרירים מתעבים, הזיעה מצטברת ומכנסיים שעלו עליי בקו הזינוק כבר הפכו קטנים בחצי מידה בערך. וכך מצאתי את עצמי עומדת לצד הדרך, ק"מ 22 במרתון, רצים עוברים לידי, הטוסיק שלי בחוץ ואני מושכת את המכנסיים למעלה בעוד הם מתעקשים להיתקע לי איפשהו מתחת לאגן שלי..... האמת, אפילו אני צחקתי
הבוקר, עבר עלי רגע ששייך אך ורק לספורטאיות. אין גבר ספורטאי שזה יקרה לו..... וברגע שזה קרה חשבתי על איך אני חייבת לכתוב על זה כאן, בפורום הנהדר הזה שמור יצרה בשבילנו. אז קודם כל, תודה לכל מי שמאחורי העשיה של הפורום הזה! סופסוף מקום שאנחנו יכולות לקרוא לו "שלנו". שנית, לעניין עצמו - הרי לכל אחת יש איזה סיפור הזוי ומצחיק ומוזר של דברים שקורים רק לנו. דברים כאלה שהם לעולם לא יצטרכו להתמודד איתם ולא, אני לא מדברת רק על המחזור או על חזיות ספורט.... אז להלן, 2 סיפורים ששיעשעו אותי מאד. 1. היום בבוקר: כשאני מעלה קילומטרז' כדי להכין את עצמי למרתון או סתם כי בא לי, נושרות לי אותם 2 ציפורניים ברגליים, ברגל ימין. זה לא ממש מטריד אותי כי זה קורה לי פעמיים בשנה בערך וזה גם גדל חזרה בפגרה. אממה, כשזה נושר זה נראה ד-ו-ח-ה
