איזה קטע מביך היה לי עכשיו ../images/Emo4.gif
יש מישהי שעובדת איתי באותו בניין, שלוש שנים עבדנו באותו משרד ואח"כ עברתי אבל אנחנו בקשר. היא מבוגרת (55 בערך) אבל בעלת ראש צעיר ומאוד נחמדה. בקיצור, יצאתי לאכול ופגשתי אותה והתחלנו לדבר. ואמרתי שלא בא לי כלום אבל אני מאוד רעבה, היא שאלה אם אני בהריון (בצחוק, בצחוק) ואמרתי שלא. אבל האמת היא שלא סתם אמרתי שלא, אלא אמרתי: I'm not that lucky, שהייתי אומרת שזה ברור שזה קריאה לפתח שיחה. אני לא יודעת אפילו למה אמרתי את זה, אולי כי אנחנו די קרובות ואני במצב רוח מחורבן ונורא התחשק לי לדבר עם מישהי. והיא יודעת שאני רוצה, כך שזה לא סוד. ז"א, לא אמרתי לה אף פעם רשמית שאני מנסה עכשיו אבל היא מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת שעכשיו (ובעצם מזמן) זה זמן שסביר שאנסה. בקיצור, היא שאלה אם לא הולך ואני אמרתי "לא אבל בסוף ילך", ופשוט הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לדבר, הרגשתי שאני עוד רגע פורצת בבכי וממש לא התאים לי. ראיתי שהיא כן ניסתה לפתח שיחה אבל ראתה שאני הודפת את הנסיונות וירדה מזה מהר. היא הייתה ממש נחמדה אבל אני סתם יצאתי במצב רוח רע, אולי זה סתם יום לא טוב לדבר על זה (בגלל בדיקת הזקיקים אתמול ובכלל). כי מצד אחד הרגשתי שאני רוצה לדבר ומצד שני הרגשתי שאני לא מסוגלת. וגם עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני חונקת דמעות. אוף, אני שונאת את הסחרחורת הריגשית הזו. הלוואי שיכולתי להיות יותר קולית בעניין, כמו שהבטחתי לעצמי כשהתחלנו. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד, מסתבר.
יש מישהי שעובדת איתי באותו בניין, שלוש שנים עבדנו באותו משרד ואח"כ עברתי אבל אנחנו בקשר. היא מבוגרת (55 בערך) אבל בעלת ראש צעיר ומאוד נחמדה. בקיצור, יצאתי לאכול ופגשתי אותה והתחלנו לדבר. ואמרתי שלא בא לי כלום אבל אני מאוד רעבה, היא שאלה אם אני בהריון (בצחוק, בצחוק) ואמרתי שלא. אבל האמת היא שלא סתם אמרתי שלא, אלא אמרתי: I'm not that lucky, שהייתי אומרת שזה ברור שזה קריאה לפתח שיחה. אני לא יודעת אפילו למה אמרתי את זה, אולי כי אנחנו די קרובות ואני במצב רוח מחורבן ונורא התחשק לי לדבר עם מישהי. והיא יודעת שאני רוצה, כך שזה לא סוד. ז"א, לא אמרתי לה אף פעם רשמית שאני מנסה עכשיו אבל היא מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת שעכשיו (ובעצם מזמן) זה זמן שסביר שאנסה. בקיצור, היא שאלה אם לא הולך ואני אמרתי "לא אבל בסוף ילך", ופשוט הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לדבר, הרגשתי שאני עוד רגע פורצת בבכי וממש לא התאים לי. ראיתי שהיא כן ניסתה לפתח שיחה אבל ראתה שאני הודפת את הנסיונות וירדה מזה מהר. היא הייתה ממש נחמדה אבל אני סתם יצאתי במצב רוח רע, אולי זה סתם יום לא טוב לדבר על זה (בגלל בדיקת הזקיקים אתמול ובכלל). כי מצד אחד הרגשתי שאני רוצה לדבר ומצד שני הרגשתי שאני לא מסוגלת. וגם עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני חונקת דמעות. אוף, אני שונאת את הסחרחורת הריגשית הזו. הלוואי שיכולתי להיות יותר קולית בעניין, כמו שהבטחתי לעצמי כשהתחלנו. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד, מסתבר.
