איזה קטע.. פרסמתי את ההודעה שלי
בפורום הלא נכון.. איזה פשלה.. זה היה אמור להיות פה.. איך מוחקים את זה.. עזרה הצילו.. מנהלות פורום.. בכל מקרה פירסמתי בטעות בהורים לתינוקות ורצית לכתוב את זה פה, אז הנה לכם ההודעה שהייתה אמורה להיות פה.. ואם משהו יכול לעזור לי למחוק את זה שם.. אשמח ! לפני הלידה הייתה הקרירה כל עולמי, רצתי , עבדתי שעות עשיתי מהפכים ומה לא.. והנה ילדתי, בפתאומיות כל הבלון הגדול התפוצץ , פה הכל שקט ושלו , קמים בבוקר לאט לאט לאחר שעת מיזמוז עם הילדה.. פותחים חלונות, רואים עולם, הולכים לטייל ברגל.. רואים טלויזיה.. גולשים בנט.. והולכים לישון צהרים קמים.. וכך הלאה.. והשלווה הזאת עטפה אותי בצורה נוראית.. ופתאום.. בעוד שבוע.. חוזרים למרתון החיים.. היום הטלפון הראשון של חזרתי לעבודה (שעה שלמה על ענייני עבודה)... עובד שלי התקשר לשאול שאלות ולקבל הנחיות ולעדכן... שעה שלמה שכל מה שבא לי היה להגיד לו : רד לי מהנשמה, אתה לא מעניין אותי, תן לי פה את השקט שלי.. אני רוצה להיות עם הבת שלי.. אתה מדבר שטויות לא חשובות.. אבל כמובן, שלא אמרתי, עניתי בנימוס והסברתי ...אבל כל כך רציתי לנתק לו את הטלפון.. בסוף הוא באמת נמאס עלי.. אז אמרתי לו שהילדה בוכה !!!(נו בטח ישנה שנת ישרים וקמה עם חיוכים מדהימים !!!!)... ועכשיו אני יושבת פה ושואלת את עצמי.. אלוהים.. עוד שבוע חוזרים לשם.. כל היום עבודה ועניינים ולאיפה לעזעאזל (אף פעם לא יודעת איך כותבים את המילה הזאת !) נעלמו שלושת החודשים האלה.. למה בכלל נלחמנו את מלחמת הפמניזם הזאת, מה חשבנו בדיוק ? ומה היה לנו רע לפני ?!!! ... והתחלתי לחשוב אולי למלא לוטו בשבוע הבא לזכות ולא לחזור... טוב נו.. סתם רציתי לשתף אותכם ששום דבר בעולם פתאום לא מעניין אותי חוץ מהילדה המתוקה והחייכנית שלי, בעלי היקר והמתוק.. ושקט ושלווה מסביב... ואני כל חיי רק רצתי לפיסגה ורציתי לתפוס את העולם מכל קצותיו.. ולהצליח.. אפילו אותי זה כבר לא מעניין !
בפורום הלא נכון.. איזה פשלה.. זה היה אמור להיות פה.. איך מוחקים את זה.. עזרה הצילו.. מנהלות פורום.. בכל מקרה פירסמתי בטעות בהורים לתינוקות ורצית לכתוב את זה פה, אז הנה לכם ההודעה שהייתה אמורה להיות פה.. ואם משהו יכול לעזור לי למחוק את זה שם.. אשמח ! לפני הלידה הייתה הקרירה כל עולמי, רצתי , עבדתי שעות עשיתי מהפכים ומה לא.. והנה ילדתי, בפתאומיות כל הבלון הגדול התפוצץ , פה הכל שקט ושלו , קמים בבוקר לאט לאט לאחר שעת מיזמוז עם הילדה.. פותחים חלונות, רואים עולם, הולכים לטייל ברגל.. רואים טלויזיה.. גולשים בנט.. והולכים לישון צהרים קמים.. וכך הלאה.. והשלווה הזאת עטפה אותי בצורה נוראית.. ופתאום.. בעוד שבוע.. חוזרים למרתון החיים.. היום הטלפון הראשון של חזרתי לעבודה (שעה שלמה על ענייני עבודה)... עובד שלי התקשר לשאול שאלות ולקבל הנחיות ולעדכן... שעה שלמה שכל מה שבא לי היה להגיד לו : רד לי מהנשמה, אתה לא מעניין אותי, תן לי פה את השקט שלי.. אני רוצה להיות עם הבת שלי.. אתה מדבר שטויות לא חשובות.. אבל כמובן, שלא אמרתי, עניתי בנימוס והסברתי ...אבל כל כך רציתי לנתק לו את הטלפון.. בסוף הוא באמת נמאס עלי.. אז אמרתי לו שהילדה בוכה !!!(נו בטח ישנה שנת ישרים וקמה עם חיוכים מדהימים !!!!)... ועכשיו אני יושבת פה ושואלת את עצמי.. אלוהים.. עוד שבוע חוזרים לשם.. כל היום עבודה ועניינים ולאיפה לעזעאזל (אף פעם לא יודעת איך כותבים את המילה הזאת !) נעלמו שלושת החודשים האלה.. למה בכלל נלחמנו את מלחמת הפמניזם הזאת, מה חשבנו בדיוק ? ומה היה לנו רע לפני ?!!! ... והתחלתי לחשוב אולי למלא לוטו בשבוע הבא לזכות ולא לחזור... טוב נו.. סתם רציתי לשתף אותכם ששום דבר בעולם פתאום לא מעניין אותי חוץ מהילדה המתוקה והחייכנית שלי, בעלי היקר והמתוק.. ושקט ושלווה מסביב... ואני כל חיי רק רצתי לפיסגה ורציתי לתפוס את העולם מכל קצותיו.. ולהצליח.. אפילו אותי זה כבר לא מעניין !
