אומרים שהיה פה שמח ל
New member
איזה קשה זה
איזה קשה זה לקבור חניך. איך מאז רביעי בלילה הכל נעצר ואתה לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. להעביר שוב ושוב את התמונות שלו מהפנימייה- בחולצה לבנה בבית כנסת בשבת (כשחייבו אותו בעל כורחו לסגור שבתות), מול הטלוויזיה-עוקב בדריכות אחרי כל משחק, בשיחות מעמיקות ומבולבלות על העתיד (לימודים/צבא....), בביתן-כשהוא שוכב על המיטה של חבר שלו ונקרע מצחוק מהבדיחות של החבר'ה. שש-בש על הדשא, השכמה מאוחרת בסביבות 11, ושוטטות בכפר לאורך הערב. צורת העמידה שלו וההליכה השפופה והלא-בטוחה-בעצמו שפשוט לא יוצאת לי מהראש. והעיניים שלא תמיד מבשרות טוב וצועקות שלא-כל-כך-טוב-לי-במקום-שבו-אני-נמצא... ואיך זה קשה לראות שוב את כל החניכים המדהימים האלה מבכים על עוד חבר שהלך. כאילו נקבע מראש שהפגישות מחזור שלנו ייתקימו בבתי קברות. מחריד. ואיך שזה קשה לענות לטלפונים שלהם, ולשמוע אותם נחנקים מבכי ומנסים לחפש תשובות. ועוד יותר קשה זה לא להצליח לתת להם את התשובות. וכל כך מתחשק לי לסגור את הפלאפון, לזרוק אותו לים ולא לענות יותר לצלצולים- כי האמת היא שאין לי מה להגיד. אין לי מה לתת. אין לי איך לעודד. ואפשר להגיד- "איזה יופי, איזו הגשמה... גדוד 51, גולני. כבוד, מלחמה, גבורה..." - וזה יכול לעודד אנשים... אבל דוגרי, אותנו זה לא. ומצד שני- איזה מדהים זה לשמוע את המ"מ מדבר עליו, לראות את החברים הישראלים מבכים אותו, לשמוע שהוא אשכרה עשה את זה. הצליח ובגדול... ואיזה אושר ממלא אותי לשמוע את החברים מספרים על הפגישות החטופות איתו בתחנה המרכזית בת"א- כולו גולנצ'יק, שרירי, גאה, מאושר, עיניים בורקות ועמידה איתנה... הוא פשוט עשה את זה. החליט לשנות, החליט להילחם, החליט למצוא לעצמו את הדרך הנכונה, החליט להיות מאושר... החליט וקיים. בגדול! משום מה, למרות שאני יודעת שזה נגמר--- זה מחמם לי את הלב. זהו. עכשיו החכמה היא להתמקד בכל מי שעדיין מסתובב בינינו. מלווה אותי ההרגשה שאסור לי לפספס!!! אסור לחכות!! צריך כבר עכשיו למצוא את כל העומק שטמון באנשים ולא לגלות אותו חלילה דרך ההספדים. צריך להצליח ולראות בחניכים שלנו את מה שיש מתחת לעור העבה, מעבר למה שהם שמשדרים. לראות את כל התמונה המדהימה הזו שהם משום מה כל כך מתאמצים להסתיר! זה המון מאמץ. זה דורש הרבה אמונה עיוורת- אבל מתגלים פשוט דברים מדהימים. מקווה שיהיה לי את הכח. איכשהו יהיה בסדר בסוף. בע"ה.
איזה קשה זה לקבור חניך. איך מאז רביעי בלילה הכל נעצר ואתה לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. להעביר שוב ושוב את התמונות שלו מהפנימייה- בחולצה לבנה בבית כנסת בשבת (כשחייבו אותו בעל כורחו לסגור שבתות), מול הטלוויזיה-עוקב בדריכות אחרי כל משחק, בשיחות מעמיקות ומבולבלות על העתיד (לימודים/צבא....), בביתן-כשהוא שוכב על המיטה של חבר שלו ונקרע מצחוק מהבדיחות של החבר'ה. שש-בש על הדשא, השכמה מאוחרת בסביבות 11, ושוטטות בכפר לאורך הערב. צורת העמידה שלו וההליכה השפופה והלא-בטוחה-בעצמו שפשוט לא יוצאת לי מהראש. והעיניים שלא תמיד מבשרות טוב וצועקות שלא-כל-כך-טוב-לי-במקום-שבו-אני-נמצא... ואיך זה קשה לראות שוב את כל החניכים המדהימים האלה מבכים על עוד חבר שהלך. כאילו נקבע מראש שהפגישות מחזור שלנו ייתקימו בבתי קברות. מחריד. ואיך שזה קשה לענות לטלפונים שלהם, ולשמוע אותם נחנקים מבכי ומנסים לחפש תשובות. ועוד יותר קשה זה לא להצליח לתת להם את התשובות. וכל כך מתחשק לי לסגור את הפלאפון, לזרוק אותו לים ולא לענות יותר לצלצולים- כי האמת היא שאין לי מה להגיד. אין לי מה לתת. אין לי איך לעודד. ואפשר להגיד- "איזה יופי, איזו הגשמה... גדוד 51, גולני. כבוד, מלחמה, גבורה..." - וזה יכול לעודד אנשים... אבל דוגרי, אותנו זה לא. ומצד שני- איזה מדהים זה לשמוע את המ"מ מדבר עליו, לראות את החברים הישראלים מבכים אותו, לשמוע שהוא אשכרה עשה את זה. הצליח ובגדול... ואיזה אושר ממלא אותי לשמוע את החברים מספרים על הפגישות החטופות איתו בתחנה המרכזית בת"א- כולו גולנצ'יק, שרירי, גאה, מאושר, עיניים בורקות ועמידה איתנה... הוא פשוט עשה את זה. החליט לשנות, החליט להילחם, החליט למצוא לעצמו את הדרך הנכונה, החליט להיות מאושר... החליט וקיים. בגדול! משום מה, למרות שאני יודעת שזה נגמר--- זה מחמם לי את הלב. זהו. עכשיו החכמה היא להתמקד בכל מי שעדיין מסתובב בינינו. מלווה אותי ההרגשה שאסור לי לפספס!!! אסור לחכות!! צריך כבר עכשיו למצוא את כל העומק שטמון באנשים ולא לגלות אותו חלילה דרך ההספדים. צריך להצליח ולראות בחניכים שלנו את מה שיש מתחת לעור העבה, מעבר למה שהם שמשדרים. לראות את כל התמונה המדהימה הזו שהם משום מה כל כך מתאמצים להסתיר! זה המון מאמץ. זה דורש הרבה אמונה עיוורת- אבל מתגלים פשוט דברים מדהימים. מקווה שיהיה לי את הכח. איכשהו יהיה בסדר בסוף. בע"ה.
