איזו "חוויה" עברה עלינו

[MASHY BOSTON]

איזו "חוויה" עברה עלינו ../images/Emo4.gif ../images/Emo60.gif

היום נסעתי עם תמרי לעשות קניות וכשסיימתי הייתי באוטו בדרך לאסוף את שחר מהעבודה (בשישי הוא מסיים מוקדם והאוטו אצלי כדי שאוכל לקנות עיתון). אני בדיוק באה לפנות לכיוון הכביש המהיר ואני שומעת "קנאק" חזק ולא מצליחה לסוע. חשבתי שעליתי על משהו שמפריע לי לסוע, אבל מישהו לידי אמר לי שנשבר משהו בגלגל ושאין לי יותר הגה. אז האיש ועוד שני צעירים עזרו לי לדחוף את האוטו לצד והזמנתי גרר. מזל שתמרי ישנה לה בשלווה בסלקל. כשהגרר הגיע, הוא אמר לי שמזל שזה לא קרה בכביש המהיר, כי הגלגל יכול לעוף החוצה ויכולתי לההרג. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה : איזה מזל שלא קרה כלום לתמרי. זו הפעם הראשונה שיצא לי לחשוב על זה שאני מעדיפה למות במקומה של תמרי. לקח לי זמן, אחרי שתמרי נולדה, עד שממש אהבתי אותה והיום אני מאוהבת בה עד כלות ואני אעשה הכל בשבילה. אבל, אף פעם לא חשבתי על זה שאני גם מוכנה למות בשבילה. תמיד שואלים : אם אתם בסירה שטובעת ויש רק מקום אחד בסירת ההצלה, את מי תעדיפו להציל ? את עצמכן/ם ? או את הילד/ה שלכן/ם ? זה גרם לי פתאום לחשוב על המוות. האם יצא לכן/ם לחשוב על זה ? ועל מה יקרה לילד/ה שלכן/ם אם שני ההורים פתאום ימותו ? מי יגדל אותה/ו ? איפה (אנחנו גרים בחו"ל-אז השאלה רלוונטית) ? האם תשאירו הוראות שעל פיהן יגדלו אותה/ו ?

 

[yaelia]

יצא לי לחשוב על זה

וגם לדבר עם ש. על זה לא פעם. במציאות הירושלמית המתפוצצת, אי אפשר שלא. אבל זה לחלוטין לא מה שאני חושבת עליו כל היום. קודם כל ברור שאם אחד מאיתנו ימות השני יהיה ההורה הבלעדי, לא סבתות ולא עניינים. שנינו יודעים איך אנחנו רוצים שהלל יגדל. אם שנינו? אני אשמח מאוד אם אחותי תגדל אותו. או חברתי הטובה (שאין לה ילדים משלה עדיין). באופן אישי, אני לא סובלת בפחד מוות כלשהו, אם מחר אז מחר, ואם בעוד 40 שנים אז גם טוב. לי לגמרי ברור את מי אני אציל אם וכאשר. תראי, אין גרנטי לגבי כלום בחיים, אבל אנחנו הרי מנסות להעניק להם את הטוב ביותר, ולגדל אותם מוגנים ואהובים. מחשבות מה יהיה אם וכאשר, לא במחלקה שלי. חוץ מזה מזל שלא קרה לכן כלום. תעשי משהו מפניק במיוחד ואל תחשבי מחשבות חרדתיות. סופ"ש נעים.

 

[משוש30]

איזה פחד ../images/Emo5.gif

מזל שלא קרה שום דבר

כן חשבתי על זה בדיוק היום משום מה...נראה לי שזה משהו אינסטינקטיבי טבוע עמוק בנו שגורם לנו להעדיף להקריב את חיינו למען הילדים. האמת אפילו לא יודעת איך הגעתי למחשבה הזאת היה משהו עם מריה שראתה את ישו על הצלב ובטח הייתה מעדיפה לעבור את זה במקומו...(

)

 

[יעלי9]

מדהים איך פתאום מסתכלים על כל

העולם דרך זוג משקפיים אחד, כל פן אחר מתבטל ומאבד חשיבות.

 

[יעלי9]

מחשבות רעות...

פסימיות היא נדבך מרכזי באופי שלי, אני מעדיפה לחשוב שאני פשוט מתארת לי את כל התרחישים האפשריים מראש.. לכן מחשבות על מוות של כל אחד מבני המשפחה היו חלק בילתי נפרד מסערת ההורמונים לאחר הלידה וגם חלק מקבלת האימהות שלי. אני מאד רוצה להשאיר מכתב אחרנו שיתאר מה חשוב לנו שיהיה בחייו של האפרוחון גם אם אנחנו לא נגדל אותו. הבעיה היא שלא ממש הצלחנו להחליט מי יגדל אותו. מי שאנחנו מעדיפים הוא לא אחד מן ההורים שלנו ואנחנו לא רוצים לגרום לעלבון וכאב. בנוסף, החצי השני שלי לא ממש מצליח להתחבר לרעיון, מה שבהחלט משפיע על ישומו. מחשבה נוספת שהכתה בי יום אחד הוא שאחד הדברים החשובים בצרוף אח/אחות לאפרוחון הוא שיהיה טעם להמשיך אם הוא...

אחרת, טוב מותי מחיי.

 

[אפרת12]

מעולם לא חשבתי על זה לעומק

אולי בגלל שאני יודעת שהמשפחה שלנו חמה ואוהבת ותמיד יהיה מי שידאג. לגבי את מי אדאג להציל - לפני כמה זמן היתה לי שיחה עם חברה, שבה אמרתי שאני לא מוכנה למות במקום הילדים שלי, אבל תוך כדי השיחה הבנתי שזה לא בדיוק ככה. היא שאלה אותי מה יהיה אם הילד ירוץ לכביש - האם האינסטינקט שלי לא יהיה לרוץ אחריו

ודאי שכן. ואז נזכרתי בנסיעה שהיתה לנו לכוכב יאיר יומיים אחרי שנהרגה הילדה בכביש 6, ואני כל הזמן הסתכלתי מסביב לחפש את הצלף (טוב, אני יודעת שזה נשמע אידיוטי

) מוכנה לגונן עליו בגופי. אז כנראה התשובה היא "כן, אעדיף להציל את הילד". את המוטבים בביטוחים שלי אני משנה רק עכשיו - עד עכשיו אלו היו ההורים שלי, והתכוונתי מזמן לשנות את זה לבעלי, אבל רק עכשיו אני עושה את זה, ומכניסה גם את הבן.

 

[lulyK]

פחד אלוהים.

אני חושבת על זה הרבה, אחרת הייתי כנראה מישהי אחרת. מתביישת לומר שזו אחת הסיבות שאנחנו לא יוצאים הרבה ביחד-בלעדיו: אני מפחדת מתאונה שתהרוג אותנו ותשאיר אותו יתום משני הוריו. ברור לי שאעדיף למות במקומו, שהרי בלעדיו ממילא אני אמות - אן על זה שאלה בכלל. אני כבר מבועתת מההקרנה של הסרט "שיר ערש" שאמורה להיות היום.....מקווה שיהיה לי הכוח לפתוח את הטלוויזיה, כי זה נראה לי נורא חשוב.

 

[yaelia]

זה היום? חשבתי שביום שלישי.

אני גם לא רוצה לראות ויודעת שאני חייבת. רק מהפרומואים יש לי דמעות בעיניים.

 

[lulyK]

אולי טעיתי? אני אבדוק. תודה

 

[עמית@]

זה ביום שלישי, ואני מחשלת את עצמי

לראות את זה, רק הפרומו שבו האם אומרת "בחלום היא יונקת ממני" שובר לי את הלב וחודר היישר אל הסיוטים השחורים ביותר שלי, זוועה.

 

[lulyK]

אני עוד אוספת את השברים

מקריאת הכתבה במוסף הארץ. מאד מקווה שאצליח לעמוד בסרט שלם

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo57.gif שנגמר ככה

טוב לשמוע שזה נגמר ככה. וודאי שיצא לי לחשוב על זה, זה קורה כמעט כל פעם שאני עולה על הכביש, איתם או בלעדיהם, וכמובן, בכל פעם שהמציאות הישראלית בועטת לנו בפנים.

הנושא של "מי יגדל במידה ש..." חשוב יותר ממה שאנחנו מוכנים לחשוב. לכולנו ברור שזה יהיה מישהו מן המשפחה, אבל האם ידעתן שאם לא השארתן הוראה מפורשת, הרי שאם שני ההורים מתים, לא עלינו, הילדים עוברים לחזקת המדינה?! כן. והיא זו שתחליט מי יגדל אותם. לכן, למרות הקושי הנפשי הכרוך בכך, כן כדאי לערוך צוואה או להשאיר הוראות כתובות (או בעל פה, ליותר משני אנשים). זה יותר חשוב מצוואה בנוגע לרכוש (לגביו יש לפחות הוראות מפורשות במקרה שאין צוואה). אני עוד לא הצלחתי להביא את עצמי לכתיבה של דבר כזה, אבלח שוחחתי עם אימי ועם מספר חברות, ומי שצריך לדעת, יודע. בררררררררר

קשה כל כך לחשוב על דברים כאלו. ולגבי השאלה אם הייתי מוכנה למות במקומם, היא מסתבכת מאוד כשיש יותר מילד אחד. בכל זאת, אחרי המון מחשבות בנושא, הגעתי למסקנה שאלו סתם מחשבות מייסרות, ממילא החיים לא שואלים אותנו לגבי זה. הם פשוט קורים. אבל כל הדיון הזה מזכיר לי למה אני אוהבת להיות כולנו יחד. ככה אני מרגישה (למרות שגם זה לא מדוייק) שיש לנו גורל אחד, לטוב ולרע.

 

[מ ת י ל ד ה]

מחשבות על ../images/Emo156.gif../images/Emo129.gif

יש הרבה, לצערי.. התאונה של בעלי לפני שבועיים, כותרות בעיתון ומה לא - מעלים אצלי את המחשבות האלו. אבל אלו הן רק מחשבות, לא הרחקתי עד כדי פרקטיקה. וכן, אני מעדיפה למות במקום! וזו הסיבה לכך שאני חושבת לעשות שלושה ילדים: מה יקרה אם חו"ח ילד ימות לי וישאר רק אחד - זה מה שקורה אצל בעלי במשפחה, הלואי וזה היה אחרת, ובנוסף אני חושבת ששני ילדים זה מעט מידי. כל פיגוע או אסון אני מרגישה את הכאב הנורא הזה של איבוד ילד - מאז שאני אמא הדברים נראים אחרת. לגדל ילד במשך שנים, עם כל החוויות השמחות, העצובות, המרגשות, הכואבות והאהבה העצומה שאין דומה לה, ואז במחי יד הכל הולך; הקלות הבלתי נסבלת בה אנשים מתייחסים לחיים ולמוות; אין לי מנוס מהרהורים על הנושא, ואני חושבת שזה בריא, כל עוד לא נכנסים לחרדות היסטריות. אמא שלי, לדוג', היא היסטרית. כשהייתי ילדה היא לא הרשתה לי לעשות הרבה דברים שכל החברים שלי עשו. כמה עצב וכעס שהיא עוררה בי! אח"כ, שכבר הייתי מבוגרת יותר ולא שאלתי אותה, עשיתי דברים כל-כך מסוכנים

שמפחיד אותי כיום לחשוב על זה ומה היה יכול לקרות, ואוי ואבוי לי אם מעין תנהג כמוני, במיוחד לאור העובדה שכיום הרבה יותר מסוכן מאשר אז. אז הבטחתי לעצמי שאשתדל לנהוג אחרת עם ילדיי. מזל שהכל נגמר בשלום

!

 

[עמית@]

אני חושבת על זה כל הזמן (פסימית

שכמוני) אני מעדיפה שכל העולם ימות- רק לא תמר. אני מוכנה שאני אמות- רק לא תמר. יש לנו צוואה מסודרץת במקרה ש.. (עצוב אבל הכרחי והגיוני)

 

[עמית@]

ומזל שהכל בסדר איתכן ../images/Emo45.gif

 

[nubi]

מאז שאמא של בעלי

נפטרה לפני שלוש שנים, אבא שלו שבועיים אחרי הלידה (לפני כשלושה חודשים) וסבא שלי לפני שנתיים-אני חושבת רק על המוות. לא אכפת לי כל כך על עצמי אלא על שי. אני רק מקווה שמי שתהיה במקומי תהיה טובה אליה. מזעזע נכון? פשוט היה לנו כל כך הרבה מוות בזמן האחרון.. ואגב, כל דבר שלא יקרה אני תמיד אבחר להציל קודם את שי. מזל שנגמר אצלך ככה...

 

[nubi]

סליחה, איזו טעות...

סבא שלי נפטר לפני חודשיים ולא שנתיים.

 

[MASHY BOSTON]

../images/Emo51.gif לכולן על כל התגובות ../images/Emo60.gif

מצטערת שרק הגעתי אל הפורום וכבר דיכאתי אתכן עם מחשבות על המוות.

על מה שכתבתן ו

על ה

. נתתן לי הרבה דרכים שאפשר להסתכל על מן מצב שכזה. עד היום בכלל לא חשבתי על הנושא. על מה יהיה אם... ? אבל זה נושא חשוב (לדעתי), שעם כמה שלא נוח להתעסק בו, חשוב לפחות לחשוב על זה, לפחות פעם אחת רצינית. מדהים אותי עד כמה האמהות השתלטה לי על החיים (ואני לא מתכוונת לזה בצורה שלילית). עד כמה העובדה שאני אמא נדחפת קודם לפני מאשי, לפני כל מה שהייתי קודם. איך השתנו כל סדרי העדיפויות שלי ! עד כמה תמרי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים עכשיו. ועד כמה היא קודמת לכל.

 

[cookie1]

ווא בדיוק היום יצא לי לחשוב על זה

בהקשר של רעב. ראינו סרט על יוליוס קיסר שכבש את גאליה, והיה שם קטע שהגאלים שלחו את הנשים והילדים ליד הרומאים כי כבר לא היה אוכל. הרומאים לא קיבלו אותם והם נשארו לרעוב בין המצודה (גאלים) לבין הרומאים. חשבתי על זה שאם חס וחלילה הייתי במצב כזה הייתי נותנת כל פירור ליובלי. זו מחשבה מצמררת וקשה. מודה שלא חשבתי מבר לזה, פשוט לא רוצה לחשוב על אופציות איומות כאלה.