איזו מכה

[אשר אטדגי]

איזו מכה

המכה הרביעית בפרשתנו היא ערוב: "כִּי אִם-אֵינְךָ, מְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ, אֶת-הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת-הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הֵם עָלֶיה". כמו שכולנו למדנו בכיתה א' - ערוב פירושו "ערבוביה" של חיות טורפות. המקור לכך הוא התרגומים הארמיים הראשונים (בן עוזיאל, והתרגום הירושלמי) שפירשו בזאת הדרך, ולמעשה רובם של הפרשנים המאוחרים יותר הלכו בדרך הזו, אם מעט ועם הרבה. אך דבר זה לא היה מוסכם כלל על קדמונינו, וניתן לומר שהמוקדמים שבהם ראו במילה "ערוב" משהו אחר לגמרי. תרגום השבעים, שהוא התרגום המוקדם ביותר למקרא המתוארך למאה השלישית לפני הספירה מתרגם זאת: "קינומיה" - סוג יתוש/עש החי בחול שמנוכר בשפה המקצועית כ"בקה" ובשפת היום יום מכונה "זבוב החול", הניזון מדמם של בהמות ובני אדם. תרגום זה התקבל על רוב ככל המתרגמים הנוצרים וכמובן "חשף" גישה שונה בפרשנות עוד בתקופה התנאית והאמוראית בנוגע לזהות הערוב כפי שמובאת במדרשים שונים המביאים את מחלוקתם של ר' יהודה ור' נחמיה בנוגע לזהות מכה זו. ר' יהודה נוקט בשיטה הראשונה, ערוב היא ערבוביה של חיות טורפות ממעל (עופות טרף) ומתחת (דובים, נמרים, אריות וכו'). ר' נחמיה נוקט בשיטה שונה לגמרי, הזהה למסורת תרגום השבעים, וטוען כי ערוב הוא "מיני צרעין ויתושין". במדרשים מכריעים כדעת ר' יהודה, וכאמור, רוב פרשני המקרא נקטו אף הם בשיטה זו (אם כי נציין כי ישנם רבים מפשטני ודקדקני המקרא, שנוטים לדעתו של ר' נחמיה).
כאמור, אין בחילוקי הדעות הללו רלוונטיות כלל לחיי המעשה, ועל כן כל דעה ועיסוק פרשני/תרגומי בנושא זה לגיטימי בהחלט. מה שכן מרתק הוא להבין כיצד נטו חזל ורובם של הפרשנים לדעה כי הערוב פירושו חיות טרף, זאת למרות שברור שמבחינה לשונית (אטימולוגית וסינטיקטית) הדבר אינו נכון כלל. השפה העברית היא שפה שמית - "ערוב" בשפות עתיקות מקבילות סורית (ארמית) ואשורית (אכדית) פירושה הוא רמשים, פרעושים, יתושים וכו'. לא זו, אלא אף הפסוק עצמו חושף כי מדובר בסוג טפילי/חולי שכן כתוב "..ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה". לא כתוב שמילא הערוב את הבתים ואת האדמה, אלא "וגם האדמה אשר הם עליה", ועל כרחנו לומר כי מדובר במיני רמשים החיים באדמה, היינו זבובים מסויימים, פרעושים וכיו"ב.

הסבר סביר לכאורה: כי מה שהביא את חז"ל להכריע כי מדובר בחיות טרף הוא בשל דעתם כי המכות היו מגוון שלם של נגעים ועונשים, הנבדלים זה מזה. המכה לפני הערוב הייתה כינים, ומבחינתם, סביר היה שאלוהים לא יתן עוד מאותו הדבר ובאותו הסגנון, אלא משהו שונה. הבעיה היא שחלק מהמכות גם לפירושי חז"ל הם עוד מאותו דבר. אם זה המכות הויראליות (שחין ודבר) ואם זה המכות הנכללות בקטיגוריה המקראית לשרצים (צפרדע וארבה), למה הערוב יוצא דופן? ובכלל, מה הייתה הבעיה לומר שזו ערבוביה של כולם (כפי שכתב ההפרשן אברבנאל). למה דווקא חיות טרף?

לי אין תשובה בנושא, ואשמח לקרוא מיושבי פורום זה, בעיקר האוריינים שבהם, אם קימות השערות מבוססות (תחביר וכו') בנוגע לסברת חזל בנושא.. זאת אף על גב, דמאי הווה הווה.

 

[u r i el]

תהלים עח :

" ... אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן. וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן. יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם. וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה. יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל. וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים... "

אם הקב"ה שִלח בהם - במצרִים - משהו שאכלם, שהוא ע"פ תהילים הנ"ל ערׂב, אפשר שאלה הן חיות טרף ולא רמשים מתוך כתובים אחרים המקשרים אכילה לטרף כגון :

" ... "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף."
או " ... "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה."
או : " ... וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל."
וכן ביחזקאל יט ו, כב כה " ... "וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל." ... "קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ."

כאמור השערה בלבד, לא מטעמים אטימולוגיים אלא אסוציאטיביים.

 

[אשר אטדגי]

שבוע טוב

השערתך בדבר אכילה, שמשמעה בהקשרים מסויימים, מאכל טורפים תוך הסתמכות על המזמור דתילים, אינה מוכרחת כלל. נדיר מאוד שהמקרא משתתמש במילים מסוימות באופן קטיגורי, למעט מקרים מסויימים. ואין הכי נמי בענייננו, כפי שאנו מוצאים בדברים, ממה שאני נזכר אוסוציאטיבית: "..ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת", וכמוהו בנביאים ובכתובים.

אכילה במקרא בהקשרה השורשי היא דואלית, ולעיתים רבות אינה נגזרת מהשורש א.כ.ל אלא משורש כ.ל.ה - היינו כלייה - בה האלף אינה שורשית (לא רק בבניין הפעיל) - בעל "הכתב והקבלה" מאריך בזה טובא בפירושו בבראשית על אכילת פרי עץ הדעת, אך ודאי שאתה מכיר זאת מהמקרא רבות, ולו מהפרשה הקודמת ".. והסנה איננו אוכל". זה בנוגע להקשרה האטימולוגי של המילה המופיעה בתילים. בהקשרה הסינטקטי - הרי ודאי שאין מדובר על אכילה - היינו לעיסת הפה. שהרי ידוע לך כי במזמורים ובשירה מקראית בעיקר - קיימת תופעה תחבירית של תקבולת צלעות – בין תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה. ובהקשר זה הרי שמודבר בהדיא על תקבולת סיניונמית (נרדפת). צלע קמא: יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם. צלע תנינא: "וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם". ופירוש תקבולות אלו, ובהמשך, משמע כיליון וחיסול, ולא אכילת הפה כדבריך.

 

[u r i el]

אם כך -

ועל בסיס תקבולת הצלעות שבאמצעותה אתה מפריך את ההשערה שלי אין לך מנוס אלא לפרש שערוב הוא צפרדע הה"ד : יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם.
ויש להיזהר בהכללות. ע"פ מתודה זו, הידועה והפרובלמטית פעמים לא מעטות, מתקיימת תקבולת מלאה בקטע : וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה, אולם היא שוב תקבולת חלקית ב : יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל שהרי גפן ושקמה הם גידולים שונים. הבית הבא שוב מקיים תקבולת מלאה וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים... " וכיוצ"ב.
למסקנה מוזרה תוכל להגיע אם תמשיךבאותו מתודה "על עוור" ( כמו שהיינו אומרים בשחרותנו ) בהמשך הפסוקים באותו הפרק כגון בקטע :
בַּחוּרָיו אָכְלָה-אֵשׁ; וּבְתוּלֹתָיו, לֹא הוּלָּלוּ. ( מכאן "הוכחה" שבחורים ובתולות היינו הך )
כֹּהֲנָיו, בַּחֶרֶב נָפָלוּ; וְאַלְמְנֹתָיו, לֹא תִבְכֶּינָה. ( מכאן "הוכחה" שכהנים הם אלמנות ולפול בחרב משמע לא לבכות )

ובכן, הגם שקיימת צורה שירית של תקבולת צלעות אין היא מוכרחת בכל בית וכאמור במקרים רבים משתמשים בה כדי לפרש מילים קשות אולם אין כל וודאות שהפרוש אכן תואם את כוונת המשורר.

... ובס"ה "הרמתי להנחתה" שהרי הבהרת לנו בהדיא ( כלשונך ) שאומנם תשמח לקרוא מיושבי פורום זה אולם במיוחד תשמח עם תגובתו של חברנו בר אוׂריין. עד עולם נחכה לו.

 

[אשר אטדגי]

תדע

שבחקר ימי ההיסטוריה, שהוא פרובלמטי מעיקרו, ודעתי על מחקר מסוג זה ידוע (ואם לא אודיענו למי שיחפוץ) דווקא החקר הטקסטואלי עולה על כולנה (ועדיין פרובלמטי מאוד מאוד). ואילו בחשיפת שפות והכרתן, ובייחוד: החלק התחבירי והצורני (מה שקרוי מורפו-סינטקטי) שהינו לוגי במהותו, הרי שודאות זו עולה על כל שיעור וניתן לומר עליה (בניגוד נניח לסמנטיות שבטקסט) שהינה מדעית פר-סה (ולדעת חומסקי למשל, הינה מולדת). תקבולת כיאסטית שייכת לתחום הסינטקטיות שבשפה, ועל כן, עולה בשיעורה על כל סמנטיקה.

ואם בסמנטיקה עסקינן, אזי בכוונתי בשימוש במילה אוריינים כיוונתי לאנשים המכירים תורה (אורייתא) - ואתה, ועוד מספר, נכללים בזה בהדיא (בניגוד לאחרים, שהבנתם לעילא, אך היכרותם את התורה חסרה). זאת מבלי קשר לכך, שבר אוריין דנן, בן תורה הוא. ואילו בתחום התחביר - בר אוריין ובר אבהן ייקרא.

 

[בר אiריין]

אגב אורחא

ציינת סורית (ארמית) ואשורית (אכדית). זה אכן כך, וזה מה שמתמייה מבחינה היסטורית. האשורית שדוברה בימי חכמינו היא ארמית [לשון סורסי]. בעבר הרחוק יותר האשורים דיברו באכדית, בדומה לבבלים, והם השתמשו בארמית כלינגואה פרנקה. אולם בזמן התרגומים האשורית כבר הפכה לארמית, למעט הכתב. האשורים החלו לדבר בארמית אך שימרו את הכתב שהיה להם לפני כן. אגב, קרא טקסט סורי בן ימינו, אתה תזהה את רוב האותיות ותוכל ביום יומיים לרוץ בקריאה, שהרי מהם שאלנו את הכתב [סנהדרין כא, ב]. נסה:

ܚܖ ܐܠܗܗ ܒܫܡܝܐ ܘܒܐܪܥܐ


לגבי המכות. נבצר ממני להביע דעה כי מעולם לא בחנתי את הנושא. הדעות שהצגת והמחלוקות לגבי הפירושים האפשריים משמחות את הלב. חילך לאורייתא! מה שכן אוכל לומר, זה שהוא הכניס למצרים באמ אמ אמא שלהם. כן יאבדו כל אויבך ה'.