madvillian
New member
איזו עוד כותרת אפשר לתת? צריך עזרה\חוות דעת
מה המצב קוראים לי בן אני בצבא איזה חצי שנה בערך ואפשר להגיד שעד עכשיו אני לא מוצא את המקום שלי שם ואני עומד להסביר באיזה קטע. לפני שאני מתחיל לדבר צריך להבין קצת רקע עלי אני בא מבית אירופאי כמעט לכל דבר. הורים מאוד הדוקים וקפדנים אבל מצד שני גם מאוד קלאסיים ומתירנים מתחום המחשבה והדעה האישית. מעבר לזה אין לנו שום עבר צבאי במשפחה, אבא שלי עלה לארץ בגיל 17, מיד אחרי זה התגייס בשיא הרעל כמעט לצנחנים אחרי זה נפל לשריון עשה תעונה נכנס לבית הברעה לחודשיים ויצא בלי תכול (לצורך העניין האיב שדואג לאספקת דם במקרה של אובדן רב) ופגיעה בראש, אז ככה שמהצבא הוא יצא עם ההרגשה הכי מופסדת ומפוספסת אז הוא לא ממש היה מספר לי ולאחים שי על הצבא כשהיינו יותר קטנים אז ככה שלא היה לי מושג מזה צבא עד אשכרה הגיוס. אמא עלתה לארץ בגיל 27 עם אבא שלי והתגיירה (מנצרות) וככה עזבה את רומניה עם אבא אלמן שכבר מתקשה לדאוג לעצמו (שלא נדבר על היום יוווו). בקיצור פדצור אח שלי הגדול ממני בשנתיים גם כן לא התגייס עקב אפילפסיה אבל אם אני יגיד שהוא התבאס מזה אני יהיה שקרן גדול. מצב כזה גרם לי להיקלע לדילמה קשה מלפני בערך שלוש שנים לפני הגיוס אם להתגייס או לא. מצד אחד אני לא בנאדם בעייתי ובדרך כלל עושה מה שמצפים ממנו אבל מצד שני באישיות שלי ובתרבות שלי ובחינוך שלי להיות בנאדם ליברלי ובעל מחשבות פתוחות אישיות ויחודיות לעצמי (בשלב הזה אני לא בטוח אם למישהו יש כוח לעקוב כי זה עמוק) אחרי הטירונות שעשיתי בניצנים עם שני חברים טובים שלי, ששם זה היה כמובן משו אחר, לא יודע איך אחרים מסתכלים על זה אבל אני לא היתי קורה לזה צבא אז זה לא ממש רלוונטי לסיפור. בכל מקרה איך שסיימתי טירונות באתי לבקו'ם לקצין מיון שהייתי צריך לחקות לו בסביבות ה9 שעות. עד שנכנסתי הוא זיין קצת בשכל ואמר לי לצאת ושהוא יקרא לי שוב. אחרי איזה שעה נכנסתי שוב והוא התחיל לשאול במה אני טוב ומה מעניין אותי כדי לתת לי תפקיד כבר וזהו. זה דיי זרם לי ואמרתי וואלה איזה אחלה קצין באמת שואל אותי מה בא לי, רק שמה שהיה לו להציע זה תפקידים מסריחים כמו נהג, או אפסנאי או דברים כאלה אז אמרתי לו שאני לא באתי לצבא להיות תאילנדי ומשם הדרך החוצה היתה מהירה, לפני זה הוא הפנה אותי לעוד קצין בקרייה כי הוא כבר לא ידע מה לעשות. בקרייה היו עוד קצת טירטורים עד שהגעתי לקצין לקחו עוד איזה יומיים והוא סיפח אותי לאיזו יחידה קטנה שקשורה לקרייה ואמר לי ששם כבר יחליטו איזה תפקיד לתת לי ואני הייתי דווקא דיי מבסוט מזה כי הבסיס נשמע אחלה משו קטן וצנוע בלי הרבה משמעת. הגעתי לשם והמפקד בסיס (שאם תראו אותו ואת הדרג הצבאי שלו יהיה בא לכם לבכות מצחוק) שלח אותי לאפסנאות, שם הייתי איזה שלושה חודשים תחת פיקוד של רס''ל ששנא אותי וכל היה אהב רק להעביד אותי ולטרטר אותי אין איתו זה היה מטורף ואז עוד אני הייתי מתקן כי אני לא כזה שהולך ומתלונן ועומד על שלו, אני יותר כזה שפשוט מחקה שהסערה תיגמר, משו שגורם לי להרבה בעיות. יום אחד היה לי קלאש עם המפקד והקצינה שלי וכמעט עליתי משפט על סירוב פקודה. בסוף איך שהוא עבר בזה שהרס''ר ''לקח'' אותי מהלוגיסטיקה ושם אותי אצלו עובד רס''ר, גנן ליתר דיוק, משהו שמצריך דיי הרבה מסירות והתמדה אבל סך הכל זה היה תפקיד מעולה בשבילי, שעתיים ביום בא מטפל ומגדל והולך הביתה, חוץ מזה שמעבר לזה בערך כל שבוע היה קטע כזה של הנגד לוגיסטיקה שהוא היה מספח אותי אליו לכל היום לאיזה בסיס ציוד יעני כולי בא בבוקר לגנן והרס'ר בא אומר לי יאללה אתה מסופח לאיתי לכל היום (ששם זה היה פשוט גהינום עם הנג'ד הזה כי הוא רק התעלל בי והעביד אותי וקרו תאונות לא פעם ולא פעמיים שאנשים העלימו עין כי לא באמת קרה משו רציני) שלושה שבועות אחרי זה פתאום בא אלי הרס''ר ואומר לי שמהיום אני ש''ג כי השתחרר ש''ג אחד והוא חייב דחוף מישו. ואז אני יושב לי בבוטקה של הש''ג מעביר 4 שעות מיותרות וחסרות משמעות ביום והולך הביתה, עם הזנב בין הרגליים. מעבר לכל זה יש גם את היחסים הלא כל כך טובים שלי ושל המש''ק משמעת שמציף אותי בטורנויות ובעיקר בהקפצות, וכשאני מוציא גימלים יומיים הוא מתעצבן ומאיים עלי שהוא יעביר את זה הלאה שאני מוציא לו גימלים ביום של שמירות. הבעיה היא שאני מרגיש שלא משנה לאן אני יגיע פשוט יתפסו אותי ויסחטו לי את הצורה. אני לא יודע אם אני בנאדם שפשוט אנשים אוהבים לעשות לו את זה אבל דבר אחד אני יודע שזה משגע אותי וזה פשוט עושה לי רע ושחור בלב ומאז שכל הבלגן התחיל אני כבר לא מדבר עם חברים שלי אני בקושי אוכל כל היום רק בבית והגעתי למצב שכל מה שקשור לצבא אני שונא. אני שונא ללכת עם המדים ברחוב כי אני מרגיש בושה פשוט. אני שונא את ההרגשה באוטובוס שיש לך כשאתה מתקרב לתחנה שליד הבסיס. אני שונא להגיע לשם ולדבר שם עם האנשים ולהסתנג'ר ולהיות מוקפץ ולתת תרוצים ולהתחיל הוציא כל מיני פטורים ולהתקמבן כי אני פשוט לא בנאדם כזה מה אני יעשה. אז עכשיו אני יושב לי בש'ג עם הנשק והמחסניות ואני יודע שזה עניין של זמן עד שהרעיון של להכניס מחסנית לנשק פתאום לא יראה לי כל כך גרוע. אני רוצה ללכת לקב''ן ופשוט להגיד לו שאני לא יכול יותר ושאני פשוט באמת באמת משתגע ושרע לי כל כך כי אני בוכה בלילות ואני לא מצליח לישון ואני לא מצליח לחיות אני פשוט מרגיש שהחיים שלי קפאו נעצרו להם במקום וזה עושה לי דיכאון מה שמוביל למחשבות ראות ומחשבות הופכות למעשים ואני כבר מבולבל ולא יודע מה לעשות. אז קבעתי תור לקב''ן וביום של התור התקשרו אלי להודיע שהתור נדחה בחודש כי הקב''ן חולה ושובצתי אצל קב''ן אחרי שמתפנה רק עוד חודש. רותח ורוטן בדמעות ועצבים הגעתי למרפאה בקריה (כי אין לי בבסיס) נכנסתי לשם והסברתי להם שאין מצב שאני מחקה חודש כי עוד חודש אולי אני חזור כבר בחתיכות או משו לא יודע אז הקדימו לי את התור בשבועיים שזה עדיף מכלום. השאלה שלי היא עד כמה קשה יהיה להעביר לקב''ן את המסר שבאמת אין טעם להשאיר אותי בפנים אני כבר במלא נדפק במוח ועוד שניה אני דופק במישו. אני יהיה חייב להגיד לו שאני מוכן ומסוגל להכניס מחסנית ולירות באנשים? או שאם אני יחפור על כל מה שעבר עלי ואני יבכה ויהיה עמוק זה יספיק? אני יודע שכתבתי הרבה אבל בקשה תכתבו לי חזרה כבר לא נשארו הרבה אנשים לפנות אליהם תודה
מה המצב קוראים לי בן אני בצבא איזה חצי שנה בערך ואפשר להגיד שעד עכשיו אני לא מוצא את המקום שלי שם ואני עומד להסביר באיזה קטע. לפני שאני מתחיל לדבר צריך להבין קצת רקע עלי אני בא מבית אירופאי כמעט לכל דבר. הורים מאוד הדוקים וקפדנים אבל מצד שני גם מאוד קלאסיים ומתירנים מתחום המחשבה והדעה האישית. מעבר לזה אין לנו שום עבר צבאי במשפחה, אבא שלי עלה לארץ בגיל 17, מיד אחרי זה התגייס בשיא הרעל כמעט לצנחנים אחרי זה נפל לשריון עשה תעונה נכנס לבית הברעה לחודשיים ויצא בלי תכול (לצורך העניין האיב שדואג לאספקת דם במקרה של אובדן רב) ופגיעה בראש, אז ככה שמהצבא הוא יצא עם ההרגשה הכי מופסדת ומפוספסת אז הוא לא ממש היה מספר לי ולאחים שי על הצבא כשהיינו יותר קטנים אז ככה שלא היה לי מושג מזה צבא עד אשכרה הגיוס. אמא עלתה לארץ בגיל 27 עם אבא שלי והתגיירה (מנצרות) וככה עזבה את רומניה עם אבא אלמן שכבר מתקשה לדאוג לעצמו (שלא נדבר על היום יוווו). בקיצור פדצור אח שלי הגדול ממני בשנתיים גם כן לא התגייס עקב אפילפסיה אבל אם אני יגיד שהוא התבאס מזה אני יהיה שקרן גדול. מצב כזה גרם לי להיקלע לדילמה קשה מלפני בערך שלוש שנים לפני הגיוס אם להתגייס או לא. מצד אחד אני לא בנאדם בעייתי ובדרך כלל עושה מה שמצפים ממנו אבל מצד שני באישיות שלי ובתרבות שלי ובחינוך שלי להיות בנאדם ליברלי ובעל מחשבות פתוחות אישיות ויחודיות לעצמי (בשלב הזה אני לא בטוח אם למישהו יש כוח לעקוב כי זה עמוק) אחרי הטירונות שעשיתי בניצנים עם שני חברים טובים שלי, ששם זה היה כמובן משו אחר, לא יודע איך אחרים מסתכלים על זה אבל אני לא היתי קורה לזה צבא אז זה לא ממש רלוונטי לסיפור. בכל מקרה איך שסיימתי טירונות באתי לבקו'ם לקצין מיון שהייתי צריך לחקות לו בסביבות ה9 שעות. עד שנכנסתי הוא זיין קצת בשכל ואמר לי לצאת ושהוא יקרא לי שוב. אחרי איזה שעה נכנסתי שוב והוא התחיל לשאול במה אני טוב ומה מעניין אותי כדי לתת לי תפקיד כבר וזהו. זה דיי זרם לי ואמרתי וואלה איזה אחלה קצין באמת שואל אותי מה בא לי, רק שמה שהיה לו להציע זה תפקידים מסריחים כמו נהג, או אפסנאי או דברים כאלה אז אמרתי לו שאני לא באתי לצבא להיות תאילנדי ומשם הדרך החוצה היתה מהירה, לפני זה הוא הפנה אותי לעוד קצין בקרייה כי הוא כבר לא ידע מה לעשות. בקרייה היו עוד קצת טירטורים עד שהגעתי לקצין לקחו עוד איזה יומיים והוא סיפח אותי לאיזו יחידה קטנה שקשורה לקרייה ואמר לי ששם כבר יחליטו איזה תפקיד לתת לי ואני הייתי דווקא דיי מבסוט מזה כי הבסיס נשמע אחלה משו קטן וצנוע בלי הרבה משמעת. הגעתי לשם והמפקד בסיס (שאם תראו אותו ואת הדרג הצבאי שלו יהיה בא לכם לבכות מצחוק) שלח אותי לאפסנאות, שם הייתי איזה שלושה חודשים תחת פיקוד של רס''ל ששנא אותי וכל היה אהב רק להעביד אותי ולטרטר אותי אין איתו זה היה מטורף ואז עוד אני הייתי מתקן כי אני לא כזה שהולך ומתלונן ועומד על שלו, אני יותר כזה שפשוט מחקה שהסערה תיגמר, משו שגורם לי להרבה בעיות. יום אחד היה לי קלאש עם המפקד והקצינה שלי וכמעט עליתי משפט על סירוב פקודה. בסוף איך שהוא עבר בזה שהרס''ר ''לקח'' אותי מהלוגיסטיקה ושם אותי אצלו עובד רס''ר, גנן ליתר דיוק, משהו שמצריך דיי הרבה מסירות והתמדה אבל סך הכל זה היה תפקיד מעולה בשבילי, שעתיים ביום בא מטפל ומגדל והולך הביתה, חוץ מזה שמעבר לזה בערך כל שבוע היה קטע כזה של הנגד לוגיסטיקה שהוא היה מספח אותי אליו לכל היום לאיזה בסיס ציוד יעני כולי בא בבוקר לגנן והרס'ר בא אומר לי יאללה אתה מסופח לאיתי לכל היום (ששם זה היה פשוט גהינום עם הנג'ד הזה כי הוא רק התעלל בי והעביד אותי וקרו תאונות לא פעם ולא פעמיים שאנשים העלימו עין כי לא באמת קרה משו רציני) שלושה שבועות אחרי זה פתאום בא אלי הרס''ר ואומר לי שמהיום אני ש''ג כי השתחרר ש''ג אחד והוא חייב דחוף מישו. ואז אני יושב לי בבוטקה של הש''ג מעביר 4 שעות מיותרות וחסרות משמעות ביום והולך הביתה, עם הזנב בין הרגליים. מעבר לכל זה יש גם את היחסים הלא כל כך טובים שלי ושל המש''ק משמעת שמציף אותי בטורנויות ובעיקר בהקפצות, וכשאני מוציא גימלים יומיים הוא מתעצבן ומאיים עלי שהוא יעביר את זה הלאה שאני מוציא לו גימלים ביום של שמירות. הבעיה היא שאני מרגיש שלא משנה לאן אני יגיע פשוט יתפסו אותי ויסחטו לי את הצורה. אני לא יודע אם אני בנאדם שפשוט אנשים אוהבים לעשות לו את זה אבל דבר אחד אני יודע שזה משגע אותי וזה פשוט עושה לי רע ושחור בלב ומאז שכל הבלגן התחיל אני כבר לא מדבר עם חברים שלי אני בקושי אוכל כל היום רק בבית והגעתי למצב שכל מה שקשור לצבא אני שונא. אני שונא ללכת עם המדים ברחוב כי אני מרגיש בושה פשוט. אני שונא את ההרגשה באוטובוס שיש לך כשאתה מתקרב לתחנה שליד הבסיס. אני שונא להגיע לשם ולדבר שם עם האנשים ולהסתנג'ר ולהיות מוקפץ ולתת תרוצים ולהתחיל הוציא כל מיני פטורים ולהתקמבן כי אני פשוט לא בנאדם כזה מה אני יעשה. אז עכשיו אני יושב לי בש'ג עם הנשק והמחסניות ואני יודע שזה עניין של זמן עד שהרעיון של להכניס מחסנית לנשק פתאום לא יראה לי כל כך גרוע. אני רוצה ללכת לקב''ן ופשוט להגיד לו שאני לא יכול יותר ושאני פשוט באמת באמת משתגע ושרע לי כל כך כי אני בוכה בלילות ואני לא מצליח לישון ואני לא מצליח לחיות אני פשוט מרגיש שהחיים שלי קפאו נעצרו להם במקום וזה עושה לי דיכאון מה שמוביל למחשבות ראות ומחשבות הופכות למעשים ואני כבר מבולבל ולא יודע מה לעשות. אז קבעתי תור לקב''ן וביום של התור התקשרו אלי להודיע שהתור נדחה בחודש כי הקב''ן חולה ושובצתי אצל קב''ן אחרי שמתפנה רק עוד חודש. רותח ורוטן בדמעות ועצבים הגעתי למרפאה בקריה (כי אין לי בבסיס) נכנסתי לשם והסברתי להם שאין מצב שאני מחקה חודש כי עוד חודש אולי אני חזור כבר בחתיכות או משו לא יודע אז הקדימו לי את התור בשבועיים שזה עדיף מכלום. השאלה שלי היא עד כמה קשה יהיה להעביר לקב''ן את המסר שבאמת אין טעם להשאיר אותי בפנים אני כבר במלא נדפק במוח ועוד שניה אני דופק במישו. אני יהיה חייב להגיד לו שאני מוכן ומסוגל להכניס מחסנית ולירות באנשים? או שאם אני יחפור על כל מה שעבר עלי ואני יבכה ויהיה עמוק זה יספיק? אני יודע שכתבתי הרבה אבל בקשה תכתבו לי חזרה כבר לא נשארו הרבה אנשים לפנות אליהם תודה
